רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

חווית לימודים חדשה בתיכון: אינטרנט אלחוטי בדשא

ט׳ בשבט ה׳תשס״ז ט׳ בשבט ה׳תשס״ז 28/01/2007 | מאת נועם אשר

בתי הספר משקפים את התרבות שלנו כשהם מנסים להפוך את הלימודים לחוויה מתמשכת המאתגרת את כל החושים. האם אנחנו לא מאבדים את המטרה המקורית של בית הספר בדרך?

תיכון בליך ברמת גן הפך השבוע לתיכון הראשון שבו מותקן אינטרנט אלחוטי, המאפשר לתלמידים לגלוש מחצר בית הספר, הקפיטריה והמסדרונות. בית הספר הודיע כי המורים נערכים בעקבות פריסת הרשת האלחוטית להעביר את השיעורים לדשא בימי האביב והקיץ.

מה רע? במקום לשבת בכיתות החנוקות, יצאו התיכוניסטים אל הטבע, ימרחו הרבה קרם שיזוף ויהנו מקרני השמש המלטפות, בעוד המורים מרביצים בהם מתמטיקה והיסטוריה. ברור שעם ירוק מרגיע מתחת לכפות רגליהם, שמש קופחת מעל ואינטרנט אלחוטי, הלימודים יהיו חוויה אמיתית. ואם זה חוויה, צריך ללכת על זה.

חדש לעומת ישן

לא ברור מתי בדיוק חל המהפך, אבל בעוד שהורינו למדו קריאה וכתיבה, אנגלית וחשבון, בשיטות מיושנות שדרשו שינון וחזרה, סבלנות ומאמץ, היום השיטות החדשות מבטיחות לימוד חוויתי, שלל גוונים, משחקים מעשירים והפצצה של כל החושים, כדי להחדיר את החומר הנלמד. אחר כך הגדיים נעשים תיישים וכבר לא מתלהבים מאיתמר בעולם המדע, אז פותחים בית ספר ניסיוני, כותבים תכנית לימודים חדשה עם הדגשים תרבותיים, ומעבירים את הכיתה אל החצר.

עם כל המאמץ להפוך את הלימודים לחוויה קסומה וממוקדת בתלמידים, עדיין לא רואים שהדור הזה עולה על קודמו משום בחינה אינטלקטואלית.

לא שזה רק רע. בכל העולם החליטו די מזמן שהיום אי אפשר לבקש מתלמידים לשנן בלי להבין, ושאין חובה להפוך כל מקצוע למשעמם. היום הלימוד במקום להיות 'ממוקד במורה' כפי שנקרא הסגנון הישן, הוא הרבה יותר ממוקד בתלמידים. היום תוכניות לימודים מרבות להשתמש במילים 'אינטראקטיבי', 'אישי', 'בין-תחומי'. פלא רק שעם כל המאמץ המושקע בהפיכת הלימודים לחוויה קסומה שתענה על כל צרכי התלמידים, תמצה את מקסימום הפוטנציאל שלהם וגם תענג את כל חושיהם, עדיין מוכיחים מבחנים בכל העולם שהדור הזה אינו עולה על קודמו משום בחינה אינטלקטואלית, גם אם אבותינו עמלו עם עפרון ומחברות חומות, בעוד היום כל זאטוט בית ספר יכול להקים לעצמו אתר אינטרנט לשיווק עצמי.

אין ספק שהפרדיגמה השולטת בחינוך והוראה, השתנתה בחצי המאה האחרונה במידה רבה, הודות לשינויים שחלו בכל תחום בחיינו. העולם של היום דומה במעט מאד לעולם של אחרי מלחמת העולם השנייה. בתי ספר, כמו כל שאר המוסדות, צריכים תמיד להתאים את עצמם למציאות משתנה. אבל הדגש על אינדיבידואליזם, עידן המידע, זכויות התלמיד: לכל אלו אין קשר ישיר למגמה הגדולה יותר שאומרת שבית הספר צריך להיות מקום חוויתי, ולימודים צריכים להיות כיף.

כל הורה רוצה לראות את הילד שלו שמח ללכת לבית הספר. במיוחד בגילאים הצעירים יותר, מורים שיכולים להפוך את הלימודים לשעשוע הם נכס למערכת. אלא שבסופו של דבר לבית הספר יש מגוון תפקידים, ולהוות חיקוי לדיסנילנד אינו נמנה ביניהם. בית הספר צריך להכשיר את התלמיד לחיים, לפתח את כישוריו ואישיותו ולאפשר לו לרכוש ידע כמיטב יכולותיו. מה לזה וללימודים על כרי דשא? האם מישהו מאמין שציוני התלמידים ישתפרו פלאים בגלל אמצעי כזה?

גם בזה, בית הספר הוא רק אינדיקאטור למגמה רחבה יותר. אפשר להאשים את מערכת החינוך הישראלית, או את זו שבכל מדינה אחרת, בהרבה דברים, אבל בסופו של דבר בתי הספר משקפים את התרבות שבצילה הם חוסים. לא סתם בתי הספר האמריקניים מטפחים כוכבי ספורט בקנאות, ובתי ספר יפנים מעלים על נס שקדנות אובססיבית כמעט שגורמת לתלמידים להשכים עם הנץ השחר כדי לחזור על לימודיהם. בתי הספר הישראלים, כמו עמיתיהם בעולם המערבי, יונקים מתרבות שכמהה לחוויות. אם כי מי שרואה את הצעירים הישראלים בחו"ל מוכן להישבע לא פעם שבחיפוש ריגושים, לפחות, אנחנו תופסים את המקום הראשון בעולם.

הכיף הוא רק לפתן

ההורים שלנו שגדלו כאן בילדותה ונעוריה של המדינה, ידעו לדקלם אמירות כמו 'אדם לעמל יולד'. הם שמעו זאת בבית, הם נתקלו בבית הספר במורים שבאו ללמד אותם כמה שיותר, בלי להתעניין מדי בשאלה אם הם מספקים גירויים לתלמידיהם. אף אחד לא חשב ששומה על בית הספר להיות חוויתי. הבוגרים שיצאו מהמערכות האלו לא ידעו פחות מבוגרי בתי הספר דהיום. להיפך. לא בטוח גם שתלמידים היום אוהבים את בתי הספר יותר ממה שאהבו אותו פעם. נכון שכולם מנסים לשלב לימודים עם הנאה, אבל מחוץ לכיתה אפשר לקבל מאה אחוז הנאה טבעית, בלי תוספים מלאכותיים. המורים להוטים אולי לשלב חוויה עם חשבון, אבל התלמידים לא נלהבים לערבב חשבון בחוויה.

המורים להוטים אולי לשלב חוויה עם חשבון, אבל התלמידים לא נלהבים לערבב חשבון בחוויה.

בית הספר אמור, מסכימים כולם, לספק הכנה מסוימת לחיים, אך איך בדיוק מכינים את התלמידים לחיים עם כל הפינוקים שאנחנו מוכנים להמטיר עליהם? בגיל שמונה עשרה הם הולכים לצבא, ללימודים גבוהים, לעבודה, ואף אחד לא ייתן להם רק עבודה אינטראקטיבית, מקום לביטוי אישי, ושיעורי שמש. בית הספר בהחלט יכול להטעים אותם מכל אלו, אבל למה לשכוח את השינון והכללים, הדיוק, והריכוז, ואת הדרישה להתחייב גם למה שלא מעניין אותנו. גם המאושרים שבבעלי המקצוע יודו שלא כל ההיבטים של עבודתם מרתקים אותם.

תרבות חיפוש החוויות אחראית במידה רבה לתחלואי החברה שלנו. לאי המוכנות להתאמץ, ל"התבכיינות" אם דברים לא הולכים בדיוק כפי שחלמנו, להיעדר רוח הלחימה. אנשים תמהים על חבריהם המוכנים להתחייב לאורח חיים ש'מוציא את הכיף מהחיים'. כאילו הערך הסגולי של כל דבר נמדד בסולם אחד ויחיד: כמה כיף זה יכול להיות? והלא אלמנט הכיף בחיים שלנו אמור להיות כמו לפתן: תוספת נחמדה, אבל לא משהו שאפשר לבנות עליו את כל הסעודה. בחיים צריך להכיר גם סוג אחר של הנאות: סיפוק, נחת, שביעות רצון. כל מה שמרגישים אחרי שעושים את מה שצריך, ולאו דווקא את מה שרוצים.

בתי הספר, אמנם, הם רק מראות המשקפות את התרבות בה אנו חיים, אבל הם גם פלטפורמה נהדרת לשנות את התרבות הזו. להחדיר בדור הצעיר את המסר שחוויה היא דבר נחמד, אבל לא הדבר החשוב מכל. לבית הספר אמנם יש אחריות כלפי התלמיד, אבל האחריות הזו לא מחייבת את המורים ללמד תלמידים השְׂרועים על הדשא.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן