לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בתקווה לימים טובים יותר

בתקווה לימים טובים יותר

צילה האפל של המלחמה גורם לנו לחוש באופן חד יותר את ימי בין המצרים.

מאת

בסוף השבוע שעבר חל צום י"ז בתמוז. יום קודם לכן נחטפו שני חיילים, שמונה אחרים נהרגו, וקטיושות החלו צונחות על צפון הארץ. בי"ז בתמוז כבר היה ברור לכולנו, שצילה הכבד של מלחמה נוספת הולך ועוטף אותנו.

גם השנה, כמו בכל שנה, חזרנו ושאלנו: למה אנחנו צמים בי"ז בתמוז? והוספנו – האם יש קשר בין הסיבות לצום לבין האירועים שנופלים עלינו (תרתי משמע) היום?

לשאלה הראשונה יש כמה תשובות, כולן נכונות.

בשבעה-עשר בתמוז, שיבר משה את לוחות-הברית כשראה את עם ישראל עובד לעגל הזהב. בשבעה-עשר בתמוז, בימי בית המקדש הראשון טרם החורבן, פסקו קרבנות התמיד משום שהכוהנים לא יכלו למצוא עוד בהמות כשרות. בימי בית המקדש השני, פסל הוצב בהיכל. והרשימה ארוכה ומתמשכת עד לתקופה המודרנית.

הדבר שנראה הכי משמעותי הוא שחומות ירושלים נפרצו בשבעה-עשר בתמוז בשנת 70 לסה"נ. זו הייתה תחילת הסוף של בית המקדש השני. ברגע שהחומות נפרצו כבר ראו את החורבן, ואכן, בית המקדש הוחרב זמן קצר לאחר מכן - בתשעה באב.

שבעה-עשר בתמוז הוא יום רע לעם ישראל – יום שבו התחיל האסון. ושלושת השבועות שבאים אחריו – ימי בין המְצָרִים – הם המשכו הטבעי והקשה – עד לחורבן המלא בתשעה באב.

האירועים הנ"ל, ככל שקשה לראש המודרני להבין אותן, קשורים זה בזה.

אז מהי, אחרי כל זה, משמעות חורבן בתי המקדש?

בין-המְצָרִים תשס"ו – היום

לא תמיד מצליח הראש המודרני שלי לתפוס למה זה היה כל כך קטסטרופאלי. אבל יש רגעים שבהם אני מבינה. בייחוד בזמנים כמו היום, בין המצרים תשס"ו: יום שבו נמנים הרוגים בחיפה, יום שבו שוכבים מאות פצועים בבתי החולים בצפון, יום שבו חרֵדות רבבות משפחות על גורל יקיריהן, יום שבו מלווים למנוחות הרוגים, יום שבו נקרע לבן של אמהות על בניהן הנתונים בשבי, יום שבו חיילים מסכנים את חייהם, יום שבו נפרצות חומות ההגנה שרצינו להאמין שמגוננות (לפחות) על תושבי הערים הגדולות....

י"ז בתמוז מייצג את תחילת אובדן הקשר הישיר והגלוי שלנו עם האלוקים ואת אובדן התכלית הברורה בעולם.

אובדן המקדש מסמל את אובדן ההגדרה העצמית הלאומית. המקדש ייצג חיים של עם בארצו – עם שאינו נתון לגחמותיה של אומה אחרת, אלא לרצון האלוקים.

מבחינה רוחנית, האובדן הרבה יותר מובן – והרבה יותר קשה. י"ז בתמוז מייצג את תחילת אובדן הקשר הישיר והגלוי שלנו עם האלוקים, אובדן התכלית הברורה בעולם, היעלמות הבהירות וההבנה.

י"ז בתמוז הוא יום של ניתוק, היפרדות, הֶסְתֵר וערפול.

כאשר סגדנו לעגל הזהב, העמדנו את הנאמנות והמסירות שלנו במקום הלא נכון – הסטנו את הכרת הטוב שלנו ואת נאמנותנו, מהאלוקים שהוציא אותנו ממצרים, ל"אלוהים" שיצרנו מפיסות מתכת שהותכו יחד.

צלם הוכנס לתוך קודש הקודשים, המקום אשר מייצג את הנקודה שבה בחר ה' "לשכון" בינינו - האינסוף הטהור הוחלף בטמא ומגושם.

י"ז בתמוז הוא יום שמסמל ריחוק, בלבול, פחד.

חז"ל אומרים שהצומות שנקבעו אמורים לעורר בנו תחושה של אובדן ואבלות על האסונות שנפלו בחלקו של עמנו, ושהם אמורים לעורר בנו רצון לתשובה.

בית מקדש מחולל וחָרֵב, חיילים מוחזקים כבני ערובה

וכך עוברות מחשבותיי בין הרהורים על הרס וחילול בתי המקדש, למה שהרבה יותר מוחשי בעיניי כעת – אל אותם חיילים המוחזקים אי שם, מפוחדים, ובוודאי הרבה יותר רעבים וסובלים, מכפי שאני הרגשתי בשעות הצום. אל אימהות המצטופפות עם ילדיהן במקלטים, מבוהלים, משועממים ובוודאי חסרים דברים בסיסיים המלווים אותנו בחיי היומיום.

אני חושבת על משפחות אבלות. אמהות בוכות. נשים אלמנות. ילדים בלי הורים. אבל, שכוֹל וחורבן. אני חושבת על החיילים בצפון, ברצועה ובלבנון. חיילים צעירים, שאמותיהם לא יישנו הלילה, וסביר מאוד שגם לא בלילות הבאים.

על הבחורים הנהדרים האלה אני מתפללת בכל לבי בימי בין המצרים של שנה זו.

החיילים האלה גורמים לי לחשוב על בנם של השכנים שלי מלמעלה, יקיר. רק לפני שבוע חזרתי מטיול של חודש בארה"ב, וגיליתי שמצבר המכונית שלי מרוקן לחלוטין. כשיקיר שמע את זה, הוא קטע את האפטר, והפנה את המכונית שלו - שהייתה מלאה חיילים בחופשה - כדי לחזור הביתה ולעזור לי להתניע.

חמישה חיילים היו דחוסים במכונית הקטנה שלו, וכולם יצאו החוצה, הסתובבו סביב הכבלים שלי, משכו חוטים, סובבו מתגים וצעקו (בחיבה) זה על זה עד שהמכונית המאוששת שלי התניעה. רק כשהם השתכנעו לגמרי שאני יכולה כבר לנהוג, רק אז יצאו ללילה החופשי שלהם.

על הבחורים הנהדרים האלה אני מתפללת בכל לבי בימי בין המצרים של שנה זו, מתפללת שהאלוקים לא יהפוך את השבועות הבאים לעוד סידרה של זיכרונות כואבים (ומתפללת שהמנהיגים שלנו יקבלו את ההחלטות הנכונות).

מפחיד אותי שכל זה התחיל דווקא בי"ז בתמוז – תאריך קשה מבחינה היסטורית לעם היהודי. העתיד נראה קודר.

כמיהה לעולם מושלם

מעל לכל, חשוב שנזכור שבעולם המושלם (מה שהמסורת היהודית מכנה 'ימות המשיח'), העניינים יתבהרו בסופו של דבר. אנחנו נבין שהייתה לנו הזכות לחיות כאן על מנת לשרת את בוראנו. רצון הא-ל יתברר לנו – ולעולם כולו – ואז, אי ההבנה שלנו לגבי תומכי החיזבללה ושאר הדמגוגים למיניהם (שלא לדבר על בחירת מילים עלובה או לא מדויקת של כתבי התקשורת) תתפוגג. נראה את הקשר הישיר בין דברים כמו עבודה זרה – בין אם מדובר בעגל הזהב או בסדרי עדיפויות מעוותים – ואסונות כמו זה של היום.

עד מתי יימשכו הכאב, הבלבול והתירוצים? עד מתי יצטרכו אמהות לחיות בחרדה?

נבין כיצד החסד, כמו זה שגילו כלפיי יקיר וחבריו אתמול בלילה, מקרב אותנו לשלמות העולם, וכיצד המחשבה שאנחנו יכולים לשלוט בכל, מרחיקה אותנו ממנה.

אני שומעת קול מהדהד באזני, "עד מתי?!" עד מתי יימשכו הכאב, הבלבול והתירוצים? עד מתי נשגה ונייחס לאלילים כוח? עד מתי יצטרכו אמהות לחיות בחרדה? עד מתי נהיה נתונים (כביכול) בשליטת כל יד, מלבד זו של אלוקינו?

אנחנו יודעים שהמסורת היהודית מבטיחה לנו שבאחד הימים, יהפוך י"ז בתמוז להיות יום של שמחה. וזה צריך לתת לנו תקווה. הצום שעבר מציין רק את ההתחלה, רק את המבוכה, את הבלבול; עדיין יש אפשרות שהדברים יסתדרו. שהפוליטיקאים יחליטו את ההחלטות הנכונות, שהחיילים יילחמו באומץ, שהכעס המוצדק יבוא לידי ביטוי.

שאנחנו נעשה את הדברים הנכונים והמתאימים לכוחותינו - חלק מאיתנו ישתמשו ביכולתם לומר את האמת ולהשליט אותה, אחרים יתבוננו פנימה, בתוך עצמנו, ויתקנו את מה שדורש בנו תיקון, חלק יעסקו בתפילה, חלק יפנו ללימוד, חלק למלחמה, וכולנו - להתקרב זה אל זה בחסד ודאגה לזולת. כל זאת מתוך ביטחון שיום אחד, העשן יתפזר ושוב נזכה לאחוז בידינו את בהירות התכלית החמקמקה.

 

15/7/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) מירב, 23/7/2006 06:38

מה אני יכול לעשות בזמן של המלחמה

לפני שקראתי את המאמר ועם הידיעה הברורה שמדובר במילחמה , שאלתי את עצמי איך אני אמורה להתנהג בימים אלה ואף לעיתים ללא קשר לימים שבין המיצרים . שכן מצד אחד אני מתגוררת בדרום שהינו רחוק מכל צל של מלחמה ( בחלק שרחוק משדרות ואשקלון) ובנוסף בדרום כולם עובדים כרגיל והחיים מתנהלים כסידרם , אבל מצד שני במשך כל היום אני שומעת דיווחים ברדיו או בטלוויזיה על המלחמה ונעצבת מכל המצב , החיילים החטופים ההרוגים , והחיילים הנלחמים וכן התושבים המצויים זמן רב במיקלטים. בין כל זה אני לפתע קוראת את המאמר שלך וחושבת ומסבימה שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להתפלל לקב"ה .

(1) לינוי, 17/7/2006 10:56

קצת מפחיד

מאמר ממש יפה, גורם לחשוב על המעשים שלנו...
ומפחיד לחשוב-אם המלחמה הזו התחילה בי"ז בתמוז, אולי מצפה לנו משהו גדול יותר בתשעה באב...
כולנו צריכים לתקן את המעשים שלנו.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub