לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




עם ישראל בצל החטיפות

עם ישראל בצל החטיפות

בימים של שיגרה אנחנו מנסים להיות עם רגיל. אבל כשמכים אותנו, אנחנו משתנים בבת אחת.

מאת
*מאמר זה נכתב לפני הידיעה הנוראה על חטיפתו ורציחתו של אליהו אשרי ז"ל.

פתאום באמצע החיים, באמצע הקיץ, קצת לפני החופש הגדול, חטפו לנו חייל. באמצע המונדיאל, קצת לפני החופשה בחו"ל, אנחנו בוהים בתמונה של נער ממושקף עם חיוך עדין ומבקרים דרך הטלוויזיה בבית הוריו במצפה הילה. פתאום המשחק של אתמול משתייך לפרה-היסטוריה ותוכניות ההבראה לא רלוונטיות. אנחנו הולכים אחורה בזמן. עוד פעם.

הזיכרון הקולקטיבי שלנו יודע מה לשמר ומה לשמוט אל תחתית תת-ההכרה. את מלחמת המפרץ שכחנו במודע, מפחיד מדי לחשוב שמדינתנו הריבונית מופצצת בלי תגובה. את אימת האינתיפאדה השנייה דחקנו הצידה מאז שהפיגועים הפכו להיות קצת פחות שכיחים. לא פעם בשבוע. לא הנושא העיקרי של מהדורות החדשות.

צריך לפתוח במסע בעקבות הזמן האבוד כדי להתעורר פתאום אל העובדה שבין 2001 ו-2004 חיינו בארץ הזו. מי שלא היה מעורב ישירות בטרור, ניסה ככל יכולתו להתחמק ממהדורות חדשות, ששידרו בעיקר מועדי הלוויות, ומכותרות שחורות בעיתון. מאז הרגיעה היחסית דהרנו הלאה, אל ההתנתקות ודו"ח העוני וחילוקי הדעות הנצחיים שלנו, בכל נושא, בכל זמן. לא רוצים לזכור את מה שהיה. רוצים להיות עולם מערבי, עם נורמאלי, חלק מהכפר הגלובאלי, לא המצורע שמחוץ למחנה.

אגרוף אדיר מכה בנו בבטן: "חשבתם שאתם נורמאליים? תחשבו שוב".

לפעמים זה כמעט הולך לנו. למה לא? יש פרסי נובל לישראלים וכבר חודשיים לא היתה מתיחות ביטחונית, רק קצת קסאמים על שדירות, וזה רחוק מהמרכז, וחוץ מזה כמעט ואף אחד לא נפגע. ואז מגיע יום כמו יום ראשון בשבוע שעבר, ואנחנו שומעים על שני חיילים הרוגים, חיילים פצועים וחייל חטוף, ואגרוף אדיר מכה בנו בבטן: "חשבתם שאתם נורמאליים? תחשבו שוב".

ולא, שאלת הנורמאליות לא עולה בגלל החייל החטוף. בעיראק נהרגים כמעט מידי יום חיילי אמריקה ובנות בריתה. גם חטופים לא חסר שם. בעולם שמתמודד עם טרור הגדל למימדים מפלצתיים, אנחנו לא לבד במערכה.

אבל אנחנו לא כמו כולם, כי בעולם תוהים מה ההתרגשות הגדולה מחטיפת חייל. ולמה להרוג או לחטוף חיילים זו לא פעולה לגיטימית. לא מדובר באזרחים תמימים: הם לבשו מדים. זה מספיק. ובעולם תוהים למה אנחנו קוצפים על הדרישה הכל-כך הומניטארית של הפלשתינים לשחרר נשים וקטינים מבתי הכלא הישראלים. ובכלל, מה פתאום יוצאים למבצע שלם בעזה כדי לשחרר רב-טוראי אחד? מה זה, פרודיה על "לשחרר את ווילי"?

הם לא מבינים את מה שכל-כך ברור לנו. אנחנו מסתכלים בתמונה של גלעד שליט ועינינו כלל לא קולטות את מדי הזית שלו, את הדרגות. הן קולטות רק את הפנים של נער בן 19. הוא יכול להיות האח, הבן, הנכד. וכולנו חושקים שפתיים וחורקים שיניים. ונרעדים מהמחשבה על מה שעובר על הוריו.

מקובל לקונן היום על אובדן הסולידאריות. על תהליכים חברתיים וכלכליים שהרחיקו את הסקטורים השונים זה מזה. על ישראל הראשונה, השנייה, אולי גם השלישית. לפעמים הזעם מחלחל בנו על עצמנו. על האדישות שגדלה מתוך הייאוש, מהכרוניקה של מאבק אבוד מראש. בישראל מפגינים הנכים על זכויותיהם, חולי הסרטן על תרופותיהם, ומעטים, מעטים מידי, מתייצבים לצידם בהזדהות.

רובנו משתמשים באדישות כמגננה, מנסים להרחיק את עצמנו בכוונה מהקלחת המקומית. בין אם אנחנו לא מצביעים בבחירות ובמקום זה הולכים לחוף הים, רואים ערוצים זרים בלי אף מילה עברית, או צופים במשחק של טוגו - הרווח שווה. אין שום קשר לישראל. איזה יופי. אבל זה הולך לנו רק עד שילד שיכול היה להיות בן משפחתנו נחטף, ופתאום אי אפשר למצוא נחמה ב-MTV. אנחנו כאן ועכשיו, מכירים אותו או יכולנו להכיר. ועכשיו כבר הרבה פחות משנה אם ברזיל תנצח במונדיאל, כי משנה שגלעד שלנו יחזור הביתה בשלום.

אנחנו, העם הכי ציני שיש, פתאום לא מפחדים להישמע קיטשיים. יש פחדים גדולים יותר שמטרידים את שנתנו בלילה. מה יהיה עם המבצע בעזה? מי ישתתף בו? והאחיין, החבר, השכן, הם יהיו שם? כסיסת הציפורניים מתחילה.

עם נורמאלי לא עוצר נשימה לגורלו של נער אחד, לא מתפלל בדמעות למען חייל אחד חטוף. עם נורמאלי לא מרותק לטלוויזיה כדי לראות את שכניו של החייל החטוף.

"גשמי קיץ", כך בחר צה"ל לקרא למבצע שינסה להשיב את גלעד אל הוריו. כמה מתאים. כמו גשם קיצי בארץ החמה שלנו, כך נפלה עלינו החטיפה הזו. משהו לא צפוי, שיכול לקרות אבל עדיין נדיר. משהו שמזמן לא חווינו וכמעט שכחנו. אבל עכשיו כולנו על כדור השלג הזה, ובינתיים הוא רק צובר תאוצה.

בתוך סופת הקיץ הזו מתבררים לנו כמה דברים שתמיד מתבררים בזמנים שכאלה. כי אנחנו לא עם נורמאלי, עוד אחד מכולם. עם נורמאלי לא עוצר נשימה לגורלו של נער אחד, לא מתפלל בדמעות למען חייל אחד חטוף. עם נורמאלי לא יושב מרותק מול הטלוויזיה כדי לצפות בשכניו של החייל החטוף. עם נורמאלי לא רואה כותרת על המבצע בעזה ומתחיל להפציץ בטוקבקים נוסח "אלוקים שמור על החיילים שלנו". כי לא משנה מה הדעות הפוליטיות שלנו, גם השמאלנים בינינו רוצים לראות את גלעד משוחרר, את החיילים חוזרים בשלום. וגם האדישים ביותר מתנתקים מערוץ הסרטים כדי לראות חדשות ולהתעצבן.

כי לעולם לא נוכל לאבד לגמרי את הסולידאריות שלנו. לעולם לא נוכל להשתחרר מהרגשה שמשהו קושר אותנו זה לזה בכבלים שאי אפשר להתיר. שהמכנה המשותף בינינו הוא לא רק אנחנו-אזרחי-אותה-מדינה. במקומות אחרים צריך אסון נוסח ההתקפה על מגדלי התאומים כדי לשנות את סדר היום הציבורי. סדר היום הציבורי שלנו מוטל על מאזניים רגישים הרבה יותר. חייל אחד מחייך בתצלום מעל האיגרת שכתבו לו הוריו, והעולם מתהפך עלינו פתאום.

הרבה יותר קל לשכוח את הזמנים הקשים. כשגם הסערה הזו תחלוף לה, זיכרונה ידחף עמוק בתוך המגירה הנעולה שבליבנו. יחד עם כל ימי המלחמות, הפיגועים, המתח הביטחוני, ננסה לשכוח גם את גשמי הקיץ האלה.

אבל לעולם לא נצליח לשכוח באמת, רק להדחיק. ובפעם הבאה, שלא תבוא, כששוב נתנער מהאדישות בעל כורחנו, נרגיש בדיוק אותו הדבר. חרדים, כעוסים, לא מסוגלים להתעלם. משהו קושר אותנו זה לזה. שוכחים את הקשר כשהחבל רפוי, אבל כשהחבל נמתח, זה כואב. לכולנו.

 

28/6/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) נעמה, 4/7/2006 12:34

מאמר נוגע..

ברוך ה'

קראתי בשקיקה. כל כך נכון. כל ההכחשות לעולם לא יעזרו. אנחנו עם אחד תמיד, כך היינו וכך נשאר. ומעל לכל הריחוק בין אדם לאדם ביום-יום, פתאום מגיעה צרה - ואז אנו נזכרים מאיפה באנו.

תודה.

(4) יעל, 4/7/2006 09:07

יש פעמים שאתה קורא...

ואז אתה רוצה לעשות משהו. דברים נוראים קורים מסביבך ואתה לא יודע כיצד לפעול כדי לשנות את המצב. אתה אדם פרטי. לא צבא, לא ממשלה. אדם פרטי. קטן. בתוך ים של אנשים בדרגות שונות המחליטים בשבילך מה יקרה במבצע זה או אחר. אבל אתה יכל לעשות גל.
מה זה גל?? בפשטות זה שאתה עושה פעולה קטנה כמו להכות באויר ומשהו בלתי נראה זז, משהו באויר נדחס וזז הצידה ומשפיע על משיהו במרחק שניים שלושה מטרים והלאה והלאה.
זה הגל שלי: כמחאה - על כל כך הרבה דברים שקשה לפרט כאן, אפשר להשמיט מידינו את העיתונות הצהובה. אפשר להשליך אותה לפח ולאמר: זהו. אני לא קונה יותר את העיתונים האלה, חסרי האידאולוגיה ומלאי לשון הרע. א נ י ל א נ ו ת ן ל ה ם ב מ ה ! הם מלבים. יוצרים חדשות לפעמים יש מאין. מסקרים בצורה מגמתית. כמו הסיקור על אליהו אשרי. תמיד נלווה לשמו התואר:מתנחל. כמו מסר סמוי שבא להשפיע על התגובה שלך. הימין תמיד מתלונן על כך שהעיתונות והתקשורת היא בורבה בשמאל. אז מה אתם עושים בענין? קוראים ומזדעזעים? כשה-CNN סיקר בצורה מגמתית, אמרו לו שיפסיקו בארץ את השידורים שלהם והם מיד - שידרו כתבה אוהדת על ישראל. אם העיתונות תדע שיש לה פחות קונים מהציבור היא תדאג להיות מאוזנת יותר מכח הקניה שהיא חוששת לו.
תחשבו על זה.

(3) ליאת, 3/7/2006 13:46

כולנו צריכים להתפלל למענו

כבר שמונה ימים עברו. היום החוטפים הציבו אולטימטום. כולנו מתפללים לשלומו של גלעד שליט,ותומכים במשפחתו.
ברגעים כאלו- רואים עד כמה עם ישראל הוא אכן עם מיוחד,עם שבו הסולידאריות היא אינסופית.

(2) דר. איתן הירש, 3/7/2006 12:20

צריך לזכור גם דבר חשוב ביותר נוסף

כאשר החיל נחטף עמדה על הפרק התכנית של הגרוש של יהודים מישובים חוקיים שהודבק להם שם של "לא חוקיים" בתואנות שוא. החטיפה הצילה אותנו מהסכנה של מלחמת אחים בשל תכנית שטנית זו של הממשלה. מסקנה: את החטיפה הבאנו על עצמנו בבחירת הממשלה הזו. אילו הבנו שאסור ללכת בדרכה לא היה בחטיפה צורך והקב"ה לא היה מניח לה לקרות. אני מאמין בזאת באמונה שלמה.

(1) אנונימי, 29/6/2006 06:31

הלוואי

הלוואי שמה שאתה כותב כאן יכול היה לייצג את רגשותיהם של כל אחד ואחד ,לפני יומיים קראתי תגובות על חטיפתו של אליהו ה יקום דמו,ולמראה חלק מהם חשכו עיניי,תגובות כמו "זה מתנחל אז...",צמררו אותי,צר לי ,אבל אתה מדבר על עידן שהיה ואיננו ,והלוואי שישוב ונזכה לחוות סולידריות בבשורות טובות .

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub