רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

לידתו ושקיעתו של הפמיניזם המקורי

י״ב באדר ה׳תשס״ו י״ב באדר ה׳תשס״ו 12/03/2006 | מאת מעיין כפיר

יום האישה הבינלאומי מעלה מחדש את השאלות הישנות: אלו זכויות אנו באמת רוצות, והאם הפמיניזם מתאים עצמו לאמות המידה של הגברים?

מה אומר לכן הביטוי 'תקרת הזכוכית'? לא הרבה? אז אתן כנראה לא פמיניסטיות, לפחות לא פמיניסטיות נלהבות, ששוקדות על כתביה של בטי פרידן ודומותיה. ואין בקביעה הזו עלבון צורב, שהרי פמיניזם היא כבר לא מילה כל-כך פופולארית, ואחוז הנשים שמצהירות בגלוי שהן פמיניסטיות עולה אך במעט על אחוז הגברים המצהירים בגאווה שהם שוביניסטים. יום אחד בשנה, עם זאת, כולם מנסים להיות פמיניסטים. יום אחד בשנה מותר לפרגן, לא? בשביל זה יש את יום האישה הבינלאומי, שחל היום ברחבי העולם. יום שנועד לפי החלטת האו"ם לציין את תרומת הנשים לשלום ולביטחון העולמי.

ומה קורה ביום האישה? אז ככה. יש סיכוי שבקניון יתנו לך בחינם צלליות בצבע ירוק דשא, שאולי הילדים בפורים יכולים לעשות בהן שימוש. בן הזוג יביא לך אולי פרחים, אם הוא לא נשאר במינוס מיום האם, סליחה, המשפחה. בכלי התקשורת ידונו שוב בסטטיסטיקות המוכרות, לפיהן נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים, גם אם הן עובדות אותו מספר שעות. בקיצור, אל לנו לצפות לבשורות מרנינות.

תקרת הזכוכית - היא אותו מחסום בלתי נראה שקיים בקידום נשים בעבודה.

למרות הצביון הפמיניסטי, יום האישה לא ממש משמח נשים שנאבקות לשוויון בין המינים. עצם הצורך בקיומו מעיד שהשוויון לא הושג. אף אחד הרי לא מעלה בדעתו שיש צורך ביום הגבר כדי לציין את תרומת הגברים לחברה העולמית. הפמיניסטיות לא יכולות לשמוח עם יום האישה אבל גם לא למחות על קיומו: הוא מהווה הזדמנות נוספת לברר את הסוגיות החשובות להן. ובכל זאת בכל שנה משחררות עיתונאיות בכירות קיטור רב: מה לנו ולמילים יפות על שוויון, אם הנתונים מוכיחים שלמרות שאחוז הנשים המשכילות עולה על אחוז הגברים המשכילים, שכרן לשעה נמוך ביותר מ-20%? ומה למפלגות להתרברב במספר הנשים ברשימה, אם עדיין נשים לא מהוות אפילו שליש מחברות הכנסת? ותקרת הזכוכית - המושג המיסטי השגור בפי הפמיניסטיות- קיימת עדיין. התקרה הזו, לטענתן, היא אותו מחסום בלתי נראה שקיים בקידום נשים בעבודה. ביום האישה מזכירים לנשים לפרוץ אותו. בכוח. ושוכחים שאפשר להיפצע מהרסיסים.

לידתו של הפמיניזם

הפמיניזם התפתח בארצות הנוצריות, ולא בכדי. בעוד שבארצות הללו (בעיקר בריטניה וארצות הברית) החברה העניקה חינוך טוב יחסית לנשים, לדת המדינה הייתה היסטוריה של יחס שלילי כלפיהן. הנצרות מתירה נישואים מתוך גישת 'הרע במיעוטו' והקתולים אוסרים על כמריהם להתחתן. בימי הביניים התכנסו אנשי הדת הנוצריים לדון בשאלה אם לאישה יש נשמה. למרבה המזל, השאלה הוכרעה לחיוב ברוב של קול אחד. לא קשה לנחש מה היה עולה בגורל הנשים לו הוכרעה השאלה באופן שונה.

המהפכה הפמיניסטית החלה במאבקן של ה הסוּפְרָזִ'יסְטיות על זכות הצבעה, ונמשך בשינוי טוטאלי באורח חייהן של הנשים. עד אז היו לנשים חיים פשוטים למדי. הן היו עקרות הבית והמטפלות בילדים אחרי נישואיהן, ומורות, אחיות או משרתות לפני כן. מפת חייהן הייתה משורטטת בבהירות עם מעט מסלולים ומעט תחנות ביניים. הפמיניזם שינה את כל זה. נשים דורבנו לזכות בהשכלה גבוהה ולהצטיין בלימודיהם. אבל בהשכלתן לא היה די: ספרים שלמים חוברו ושכנעו אותן שעבודות הבית הן דבר משפיל, ושאישה צריכה לבחור לעצמה קריירה ולהתחרות עם הגברים במגרש שלהם. הפמיניזם הגיע לפסגתו בשנות השישים של המאה הקודמת, שבו התנועה לשחרור האישה הייתה בשיא כוחה, ונשים שאפו להשתוות לגברים בכל - ולא להזדקק להם.

שקיעתו של הפמיניזם

מורין דאוד, בעלת טור בכירה בניו-יורק טיימס, חייתה באותם ימים, ושנאה אותם. היא כתבה לא מזמן מאמר שזכה לתהודה עצומה: "מה צריכה בחורה מודרנית לעשות". המאמר עוסק במעבר הלא יאומן שהתחולל תוך עשרות שנים מפמיניזם מיליטנטי שרווח בקרב הנשים לרגרסיה פוסט-מודרניסטית לדימויים הנושנים של תפקידי נשים וגברים. המהפך בא לידי ביטוי בכך שרוב הנשים הנשואות משנות את שם משפחתן, מוותרות על הזכות להתחלק בדמי הוצאות משותפות, או בכך שנשות קריירה מצליחות נוטשות את עבודתן כדי להיות אימהות במשרה מלאה, וביותר ויותר נשים המאמינות שלהיות נשואה ואם, חשוב לפחות כמו להיות אינטלקטואלית ומצליחה.

ההתנערות מהפמיניזם המקורי מוכיחה שנשים חשו בניסיון לכפות עליהם סטנדרטים גבריים, ומרדו בו.

ההתנערות מהפמיניזם המקורי מוכיחה שנשים חשו בניסיון לכפות עליהם סטנדרטים גבריים, ומרדו בו. כי מי אמר שלפתח קריירה זו ההישג היחיד שנחשב? ולמה צריך להיות אגרסיביים וכוחניים - רק בגלל שאלו תכונות המשתייכות, באופן סטריאוטיפי, לגברים? התנועה לשחרור האישה ניסתה בעצם להעלים את הנשיות מהאישה, ולפיכך נועדה לכישלון. אחרי שנשים בשנות השבעים והשמונים עסקו במרוץ מטורף אחר הצלחה קרייריסטית, הנשים הצעירות יותר סרבו להתאים את עצמן לשאיפות מנהיגוֹת הפמיניזם.

בטי פרידן טענה שהבית, עבור עקרת הבית, הוא 'מחנה ריכוז'. נשים צעירות היום כבר לא מוכנות לקבל את ההכללה החריפה הזו. בקולג'ים יוקרתיים, יש נשים צעירות, סטודנטיות מבריקות, שמצהירות בביטחון על רצונן להינשא ולהקדיש עצמן לגידול ילדיהן. בעשורים קודמים, נשים לא העזו כלל להזכיר נישואין כמשהו שנכלל בתוכניות שלהן. סטודנטית שנישאה ונטשה את המסלול המבטיח לקריירה נחשבה 'בוגדת' בעיני חברותיה ללימודים. בוגדת שערקה משורות המאבק המשותף להעצמת הנשים.

נשים במבוכה

מרבית הנשים היום עדיין מגששות באפלה. מורין דאוד, מהניו-יורק טיימס, מציינת במאמרה שבמעין תגובת קונטרה למראה החיצוני האחיד שהלחץ החברתי הכתיב לנשים בשנות השישים - היום החיצוניות הפכה לערך עליון. נשים רבות מסכימות בשתיקה שיתייחסו אליהן כמו קישוט חברתי או בובת ברבי. השטחיות הזו גורמת לבזבוז זמן וכסף בניסיון לזכות בנעורים נצחיים. היום, אין גיל שבו לאישה מותר כבר להראות זקנה: גם אם היא סבתא אסור לה 'לתת לעצמה להידרדר'.

אבל יש נשים שהצליחו לנווט את דרכן בתוך המבוכה, ולהיחלץ בשלום גם מפמיניזם דורסני, שהתייחס לנשים כמו "גברים שיכולים ללדת", וגם מהטירוף העכשווי, שדוחף את הנשים להתמקד אך ורק בפן החיצוני שלהן.

אנחנו זכאיות להיאבק על שכר הוגן, אבל איננו צריכות לקבוע את יעודנו לפי קריטריונים גבריים להצלחה.

התודעה היהודית מלמדת אותנו שבאישה יש שני צדדים חזקים: צד רוחני מאד, חזק מהצד הרוחני בגבר, וצד ששואף למצוא חן בעיני גבר (הנובע אולי מקללת האשה הראשונה לאחר החטא בגן עדן "ואל אישך תשוקתך"), ועקב כך מחשיב את האספקט החיצוני. התנועה לשחרור האישה דרשה מהנשים לוותר לגמרי על מציאת החן. העולם כיום דורש מנשים להתמקד בלעדית בצד הזה. אין פלא ששום אחד מהצדדים אינו מצליח להקנות לנשים תחושת סיפוק. נשים כמו מורין דאוד הרגישו שהתנועה לזכויות האישה גוזלת מהן חלק חשוב ממהותן, בניסיון לשכנע אותן שלבוש והתנהגות 'גבריים' הם הדבר הנכון, בעוד שנשים מעמיקות נרתעות מהתפיסה הזועקת בימינו כמעט מכל פרסומת, לפיה האישה היא חפץ נוי ותו לא. רק הנשים שמכירות ומפתחות את שני הצדדים באישיותן, קונות לעצמן שלווה.

במה טעו הפמיניסטיות?

אפליית הנשים הולידה את הפמיניזם, אבל טעותו הגדולה הייתה בניסיון לעצב סדר יום חדש לנשים במקום להסתפק בתיקון העוולות. גם האפרו-אמריקנים נאבקו לשיווין זכויות בשנות השישים, אבל הם לא ניסו לשנות את עצמם, אלא את הסביבה שלא קיבלה אותם. נשים ניחנו בלא פחות כוח או כישורים מגברים, אבל היישומים אינם צריכים להיות בקנה המידה הגברי. אנחנו זכאיות להיאבק על שכר הוגן, אבל איננו חייבות לקבוע את יעודנו לפי קריטריונים גבריים להצלחה. הגשמה עצמית יכולה להיות גם בבית עם הילדים, אם הבחירה של האישה היא להיות אם במשרה מלאה (ואם הבעל משתכר מספיק על מנת לאפשר לה את הבחירה הזאת)! הזכות לבחור לפי מערכת הערכים שלנו כנשים, היא הזכות שעליה אנו צריכות לעמוד יותר מכל. את תרומת הנשים לשלום ולביטחון העולמיים, חוגגים יום יום אלפי פעוטות בזרועות אימותיהם. איפה יש שלום וביטחון גדולים מאלה?

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן