לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שעות יפות או זמנים קשים?

שעות יפות או זמנים קשים?

לא צריך לחכות לזמן קשה כדי ליצור שעה יפה.

מאת

אומרי רזיאל, הילד בן השלוש שחלה בסרטן הדם, הפך בין-לילה, שלא בטובתו, לילד שריכז סביבו מדינה שלמה.

ילד בן שלוש שחולה בסרטן מסוגל להמס את הלב למים, אבל אומרי רזיאל לא רק גרם לנו לרחם עליו, אלא גם לנסות לעזור לו.

באפריל, נערך מבצע איסוף דגימות הדם הגדול ביותר שנעשה אי פעם. עשרים ושבע אלף דגימות דם נאספו במבצע ההתרמה למען אומרי, כדי לאתר תורם מח-עצם אפשרי. מתוך עשרות אלפי הדגימות, נמצאה דגימה אחת (!), מתאימה במאה אחוזים להרכב דמו של אומרי.

התורם, אדם אלמוני מצפון הארץ, הסכים בשמחה לתרום מח עצם לאומרי החולה. הוא אף הסכים לוותר לשם כך על חופשת הפסח שלו. אבל שבועיים אחרי המבצע הגדול, כמה ימים לפני שהחל הטיפול המקדים להשתלת מח העצם, בתוך אוירת האופטימיות - החל מצבו של אומרי להידרדר, וכבר אי אפשר היה לבצע בגופו את ההשתלה. כל שנותר לעשות בשבילו, היה למנוע ממנו סבל בימיו האחרונים.

הידיעה על מותו של אומרי (בלילה שבין ה-9 ל-10 ביוני) חלחלה לתהומות של כאב בכל שדרות העם. כולנו עקבנו אחרי המבצע האדיר, כולנו שמחנו כשנמצא התורם, וכולנו הזדעזענו שאומרי הקטן והחמוד הפסיד במאבק עם הסרטן.

מאות מאות של תגובות התפרסמו באינטרנט בעקבות הידיעה על מותו. תגובות כנות של השתתפות בצער, של תנחומים, מילים כמו 'הלב נקרע', 'אהבתי אותו כל כך', 'אני יושב ובוכה', וגם 'מדינה שלמה כואבת'.

גם אני דמעתי כשקראתי את הידיעה, ואני מאמינה לכל אחד ואחד מהמגיבים, שכתב את המילים שלו באמת מתוך הלב, מתוך בכי, ומתוך השתתפות.

גם אני דמעתי כשקראתי את הידיעה, וכשראיתי את פרצופו המתוק של אומרי בתמונה, כשהקרחת מעטרת את ראשו. ואני מאמינה לכל אחד ואחד מהמגיבים, שכתב את המילים שלו באמת מתוך הלב, מתוך בכי, ומתוך השתתפות.

ועל זה בדיוק אני רוצה לשאול.

כולנו, כל העם היושב בציון, הוכחנו סולידריות למופת, שלא לומר אהבת ישראל, כשפינינו זמן וסבלנות לגשת ולהיבדק. עשרים ושבעה אלף אנשים הם אולי לא כולנו, אבל הם המון. הוסיפו עליהם את כל אלו שרצו ולא הספיקו, כמו המגיבים שהתחרטו על כך שהתעכבו בעבודה או בסידורים. עליהם הוסיפו גם את אלו שרצו מאוד ולא הסתדר להם, או את אלו שגילו הזדהות, ותמצאו שכמעט כל תושבי ישראל נתנו יד, כתף, או מחשבה, למען אומרי הקטן.

ועל כך צריך לומר: איזו אחדות. איזו השתתפות. איזו אהבת הזולת!

מפגן כזה של אחדות הכלל למען הפרט לא רואים בכל יום. לא רואים כמעט אף פעם.

מתי כן רואים?

ערבות הדדית

כשיש מלחמה, נעשה כל העם חזית אחת. בתי החולים מתמלאים במתנדבים, ועל הכביש כל אחד מוכן לקחת את השני בטרמפ לאן שלא יצטרך. ילדים יוצאים לצבוע פנסי מכוניות, נשים טובות מכינות עוגיות לחיילים. כולם מתגייסים.

גם כשיש פיגוע, חס וחלילה, אנחנו עדים לאחדות מוחלטת והתגייסות מסיבית של כולנו. פתאום נעלמות המחלוקות, משתתקים הכעסים, וכולם מטים כתף לעזור ולעודד בשעה הקשה.

מתי עוד?

כל אחד יכול להמשיך את הרשימה בכוחות עצמו: בכל פעם שמתרגשת עלינו צרה, על הכלל וגם על הפרט, אנחנו מתלכדים. אנחנו עומדים בצמתים ומחלקים שתייה ואומרים 'זה העם שלנו בשעות היפות שלו'.

אבל מדוע, מדוע, צריכות השעות היפות להגיע דווקא בזמנים קשים כל כך?!...

אבל מדוע, מדוע, צריכות השעות היפות להגיע דווקא בזמנים קשים כל כך?!...

הן באמת יפות, השעות. המראה של אנשים שבאים לתת דגימת דם, או של אנשים שמגיעים למקום ארוע ומתחננים 'אנחנו רוצים לעזור' הוא מרגש מאוד, עד דמעות.

אז למה, למה אנחנו זוכים לראות אותו דווקא בזמנים של עצב, אסון ושכול? למה לא צובאים אנשים על חדרי המיון בבתי החולים ביום רגיל ומבקשים 'אנחנו רוצים לעזור'? הרי גם ביום רגיל לא חסר שם למי לעזור. למה אין מי שמבקש לעמוד במטבח של בית תמחוי ולבשל עבור הרעבים, שזו היא ארוחתם היחידה במשך היום? הם אינם רעבים פחות מהחיילים החסונים שיוצאים לשדה הקרב. אולי אפילו רעבים יותר.

אז למה?

למה צריך ילד בן שלוש להיות חולה מאוד, כדי שהמון אנשים ירצו לעזור לו? למה ילד בן שלוש רעב מאוד, שתמונתו בהחלט נוגעת ללב (והרבה מאוד אימהות תוכלנה לספק הרבה מאוד תמונות, אם נרצה), אינו מריץ אותנו לתחנת איסוף המצרכים הקרובה?!

אה? למה?...

לא ייתכן שאנחנו אנשים אנוכיים, שמוכנים לצאת מעורם רק כשהצרה ממש-ממש גדולה. אנשים אנוכיים הם לעולם אנוכיים, ולעולם לא יהיו מוכנים לתרום למישהו שהוא לא הם עצמם או משפחתם הקרובה.

אנחנו איננו אנוכיים. יש לנו רגש הדדי, רגש לאומי, רגש יהודי. יש לנו אהבה לזולת ויש לנו שעות יפות.

אלא מה?

חיי היומיום שלנו הם תובעניים. החיים עצמם, הצורך לדאוג לעצמנו ולשרוד, גורמים לנו שנרכז את המחשבה בצרכים הפרטיים שלנו ופחות באלו של הזולת, כי אם לא נדאג לעצמנו אך אחד אחר לא יעשה זאת. ממילא, דרוש לנו ניעור רציני משטף היומיום כדי להזכיר לנו, שעוד מישהו בעולם זקוק לעזרה, ושבעצם אנחנו רוצים לעזור ואוהבים את האחר באמת ובכל ליבנו.

ניעור כזה הוא ארוע חבלני, חס ושלום, ארוע שעוצר את המדינה לכמה שעות וממילא את שטף החיים ואת ציר המחשבה שלנו. ניעור כזה יכול להיות מלחמה המשבשת את כל הסדרים, וניעור כזה – אם כי במובן הרגשי והנוגע ללב יותר – עלול להיות גם ילד בן שלוש, חולה בסרטן שמבקש 'עיזרו לי לחיות'.

יש לנו אהבה ורצון טוב ומסירות. אם הם לא היו בלבנו כל הזמן, לא היה לנו מה להוציא מן הלב בשעות היפות שלנו.

יש בתוכנו מסירות לזולת. דוגמא לכך אפשר לקחת מהנכונות הכמעט מובנת מאליה של התורם מהצפון, שהסכים בשמחה לעצור את כל תכניותיו למען ילד קטן שהוא בכלל לא מכיר.

דוגמא דומה לכך, מרגשת לא פחות ועם סוף יותר שמח, הוא אריק סווים, תושב קנזס-סיטי, שתרם לפני פחות משנה כליה למושיקו שרון בן העשר, מבלי שהכיר אותו קודם כלל. סיפורו של מושיקו (שגם אותו ליווה כל עם ישראל בדאגה ובאהבה) נגע ללבו, והוא טס ארצה כדי לתרום למושיקו כליה ללא כל תמורה.

אז זהו, שיש לנו אהבה ורצון טוב ומסירות. אם הם לא היו בלבנו כל הזמן, לא היה לנו מה להוציא מן הלב בשעות היפות שלנו.

עם ישראל תמיד אמון על ערבות הדדית, על עזרה לזולת, על נתינה. על חסד ורחמים. כשקורה חס וחלילה אסון לישראלים בחו"ל, ישראל היא המדינה שתדאג להביא, במסירות על-אנושית ממש, את כל בניה חזרה ארצה, חיים או חלילה לא, ובין אם הם נקלעו לאסון באשמתם או שלא.

יש בנו את האהבה והמסירות והרצון לעזור, צריך לזכור. גם בשעות הרגילות, גם ביום יום שמאיים לפעמים להטביע אותנו בתוך ים של דאגה לעצמנו.

בואו לא נחכה לזמן קשה כדי ליצור שעה יפה.

18/6/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) לילך, 28/9/2005 14:30

בצער רב עלי להודיע על פטירתה של יונית צביה בת אורית

(2) לילך, 22/6/2005 15:26

זה עצוב ונכון

אני מכירה מישהי שחולה בלוקימיה ומישהו שחולה בסרטן הלימפה
נא להתפלל לרפואת יונית צביה בת אורית
ולהתפלל לרפואת דוד בן לנה

(1) ה, 20/6/2005 12:21

כל כך עצוב.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub