רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

"פומלות אחרונות, מי רוצה?"

כ״א בטבת ה׳תשס״ה כ״א בטבת ה׳תשס״ה 02/01/2005 | מאת ימימה ביסמוט

לא ידעתי איזו עשירה אני עד לאותו יום חמישי...

חברה טובה שלי התאלמנה לא עלינו לפני שלוש שנים מבעלה ונותרה לבדה עם חמישה עוללים רכים. למרות היותה בעלת תואר שני בספרות אנגלית, עקב המצב במשק, מצבה הכלכלי התערער ללא הכר והיא הגיעה לפת לחם, ותויגה שלא ברצונה תחת הערך של "משפחות נצרכות".

אנחנו וחברים קרובים עזרנו לה ככל יכולתנו, אך מצבה היה רחוק מלהיות מזהיר. לאחרונה היא דיווחה, כי קיימת חלוקה של ירקות ופרות מטעם ארגון חסד בימי חמישי, שמסייעת לה מאד להכין את השבת. הידיעה הזו בצירוף יוזמות דומות הרגיעו אותי מעט, בידיעה שיש מי שדואג לה ולפחות היא לא תישאר רעבה.

...עד לאותו יום חמישי בשעות הצהריים, כשהגיע ממנה טלפון.

"יערה, את מוכרחה להציל אותי. יונתן פתח את השפה התחתונה ואני מוכרחה לגשת אתו בדחיפות למיון. תעשי לי טובה ענקית ותיגשי במקומי ל"חלוקה". תאמרי שאת מחליפה אותי ויתנו לך להיכנס. תודה- את ממש מצילה אותי!" ובסיימה את השיחה, נתנה לי את הכתובת והשעה המשוערת, כשאני מבטיחה להתייצב שם במקומה.

לקראת השעה 15:00 אחה"צ, מצאתי את עצמי עומדת בתור אינסופי של עגלות ואנשים, דחוקים ודחופים במבואה צרה ומייחלים לפתיחת השערים. ההמתנה ארכה זמן רב והציבור הדחוס עמד בצייתנות כמורגל וכבקי בכגון זה. כל הזמן התווספו עוד ועוד נשים, גברים ונערות על עגלותיהן, כולן במבטים כבויים, ללא חיוך. גם אני הייתי רחוקה מלחייך. לא תיארתי לעצמי שאת מסע הייסורים הזה חברתי האמיצה והאצילית נאלצת לעבור מידי שבוע "על מנת להכין את השבת". אבל העיקר עוד היה לפני.

לבסוף, לאחר כשעה של עמידה בטור שזז בעצלתיים, קבלתי את אישור הכניסה המיוחל. לא יודעת מה בדיוק דמיינתי לי כשהיא סיפרה לי על "החלוקה". כנראה שבעיני רוחי ראיתי נערות חייכניות, שמגישות בסדר מופתי ובסבר פנים יפות ארגזים מלאי כל טוב. המציאות הייתה רחוקה מכך מאד. נערות חייכניות ואדיבות אמנם היו שם, אבל, קונטיינרים ענקיים מלאי מיני ירקות ופירות ניצבו מפוזרים בחלל האולם, כשהמון הנשים צובא עליהם, מחטט ומפשפש, בורר ובודק ושולה משם תוצרת אל תוך שקיות.

כעבור מספר דקות כבר הצלחתי להעמיס על העגלה יבול נאה.

הרגשתי כמו מפלנטה אחרת, אך נאמנה להבטחתי, עטתי גם אני על אותם מכלים. כעבור מספר דקות כבר הצלחתי להעמיס על העגלה יבול נאה שכלל: תפוזים קטנים, חצילים שראו ימים טובים יותר, בצלים מלאי עפר, תפוחי אדמה על שורשיהם, גזר במצב סביר ושקית גדולה של במבה. ("נחמד", חשבתי בלבי, "הילדים ודאי ישמחו").

"פומלות אחרונות, מי רוצה?", נשמעה הקריאה בצדו האחר של האולם ועדת נשים מיהרה לעברה, כשרק שתיים מהן, בנות מזל, יצאו מחייכות כמנצחות עם שללן היקר.

עגלת הקניות של חברתי כבר הייתה עמוסה כהוגן ואני, עייפה מהמתח והמאמץ ראיתי לפני עוד קונטיינר אחד שלא בקרתי בו. כשניגשתי אליו חשכו עיני – היו בו תפוחים ר-ק-ו-ב-י-ם! אך יותר מזעזע מזה – גם להם הייתה דרישה!!! "מה לכל הרוחות אפשר לעשות מתפוחים רקובים?!" תהיתי, "אפילו לא מרק פירות נורמלי!", ובעודי מתרחקת בבהילות מהמקום, שחררתי אנחה כבדה מלבי.

"מה עם תפוחי אדמה?", שאלה אישה לידי, שהצליחה להיכנס לרוע המזל רק עתה. "נגמר". "וגזר?!" הוסיפה בחשש, "גם נגמר", הייתה התשובה. ריחמתי בלבי על האישה, שנראה היה כי עולמה חרב עליה ואז... בהחלטה של רגע, פניתי אליה ואמרתי: "תשמעי גברת, את יכולה לקחת את כל התכולה של העגלה שלי. מילאתי אותה עבור מישהי והיא הרגע הודיעה לי שאין לה צורך במשלוח!". האישה, התבוננה בי כלא מאמינה ופניה אורו. "את מלאך משמיים!" היא אמרה, "שלחו אותך במיוחד בשבילי!" ובעודי עוזרת לה להעמיס את המזון היקר על עגלתה, המשיכה לברכני עוד ועוד.

כך, לאחר מאמץ נפשי ופיזי שנמשך כשעתיים, יצאתי לבסוף עם עגלה... ריקה.

באמת ריקה?!

ריקה מפירות וירקות אולי, אך מלאה חסד והכרת הטוב, על מזלי הטוב ששפר עלי. ובעודי ממהרת אל הירקן השכונתי, לארגן "חלוקה" צודקת והפעם – גם משובחת לחברתי היקרה, נשאתי את עיני בתפילה אילמת, עם גרון חנוק מדמעות: "תודה שיש לי כל-כך הרבה, לא חסר לי דבר. כל התלונות שלי הן סתם קטנוניות, רחם על אלו האומללים והנצרכים באמת..."

ישראל, ינואר 2005, תמונת מצב.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן