הימים הטובים של פעם…

נפל לידי עותק ישן של "דבר לילדים" משנת 68 ובו מאמר על בית ספר בדימונה. מה שבלט מן המאמר היה שמנהל בית הספר וצוותו השקיעו הרבה מאד בתחום הנימוס וההתנהגות הנאותה של התלמידים בבית הספר.

המנהל מנה שורה ארוכה של דרכים בהן הוא והצוות שלו עבדו על הנחלת דרך ארץ לתלמידים.

בית הספר הזה לא היה היחיד בארץ שנהג על פי קריטריונים אלו. גם בבתי ספר אחרים ברחבי הארץ הקפידו המורים על התחום הזה שנחשב חשוב לא פחות מן הלימודים עצמם.

בכלל, מעתוני התקופה ההיא נושבת רוח של דיסטנס וכבוד למבוגרים.

במבט לאחור, המרחק הזה דוקא יצר אצל התלמידים של אותם ימים גבולות ומשמעת, ובנה להם עולם בטוח שמתוכו יכלו לצאת ולגדול עם "גב".

יש עולם של מבוגרים ויש עולם של ילדים. המבוגרים מעניקים עוזרים ושומרים והילדים נדרשים לציית במקרה הצורך.

יחס מועדף מדי לתלמידים

גם אם זה נשמע מעט מיושן או לא מקובל, מהי האלטרנטיבה? לתת לילדים לעשות ככל העולה על רוחם? 

איזה מן דור יגדל בצורה כזאת? בוודאי לא דור של אנשים מועילים ותורמים לחברה. עם הנתונים של היום פוחתים הסיכויים שתלמידים של ימינו יעדיפו לעסוק בתרומה לחברה במקום לדאוג אך ורק לעצמם.

נפלנו בפח הבינלאומי של דאגת יתר לצרכי הילד.

נפלנו בפח הבינלאומי של דאגת יתר לצרכי הילד. זוכרים את "שנת הילד הבינלאומית?" מן הערכים שעליהם התבססה שנה זו ינקה מערכת החינוך בארץ מלוא חפנים מבלי לבדוק לעומק האם היחס המועדף לילדים תורם או אולי מקלקל את הנוער.

הבעיה שהתחילה את היחס הזה לילדים בעולם נבע מגידול באלימות וחוסר אחריות מצד מבוגרים כלפי ילדים. בארץ באותן שנים אלימות כלפי ילדים לא היתה קימת. בוודאי לא בממדים של היום, וכל הנושא התאים לנו אז כמו כוסות רוח למת. אבל מישהו כנראה חשב שאם כך החליטו בחו"ל זה טוב גם עבורנו ואימץ את השיטה בלי הרבה חכמות.

כך קרה שבעשורים האחרונים נתנו במערכת החינוך את הדעת רק על מה ש"טוב" לתלמיד. מאז, שואלים את פי הילד חסר הנסיון איך לדעתו צריכים להתנהל לימודיו/ מוריו/ הוריו. על כולם מותר לו להעביר בקורת, אבל חלילה למי שיעז לפגוע בו או לבקר את התנהגותו. לא חסרים בכלי התקשורת יועצים חכמים להרע שמסבירים לילד איך להטיל מרה במוריו ובהוריו. אז מה רוצים מן המסכן הזה אם בסוף הוא מתעצבן ומעיף "זפטה" למורה?

יחס מועדף כגורם אלימות

האם יש קשר בין היחס המועדף לתלמידים לבין האלימות השוררת בבתי הספר?

לאחרונה קבלו ברדיו על אלימות נוראה שקדמה את פני המורים עם פתיחת שנת הלימודים. בדיון שנערך עם מפקח משרד החינוך הוא ניסה לטעון שהאשמה בקיצוץ הכספי. שדרן הרדיו לחץ את המפקח בשאלה היפותטית נגדית: מה יקרה אם יוזרמו למערכת כספים, האם הוא יכול להבטיח שהבעיה תיפתר? האם בתי הספר יורידו את רף האלמות שלהם?

המפקח הצהיר שמשרד החינוך נמצא בקשר רצוף עם המשטרה בנוגע לנושא האלימות. אכן פתרון למופת.

המפקח היה מוכרח להודות שלא יוכל להבטיח דבר כזה. גם לא היו לו הצעות ברורות כיצד ניתן לצאת מן הסבך. במקום לענות, הוא הצהיר שמשרד החינוך נמצא בקשר רצוף עם המשטרה בנוגע לנושא האלימות.

אכן פתרון למופת.

הראיון הרדיופוני הזה הוכיח את אוזלת היד הגמורה של כל המערכת החינוכית. השאלה היסודית מדוע פרצה דוקא עכשיו אלימות כה חזקה שכוונה נגד מורים, נדחקה הצידה ללא מענה.

באופן כללי, ניתן לומר שהיחס ה"סחבקי" מדי בין מבוגרים לילדים בכלל ובין תלמידים למורים בפרט גרם להמעטת ערך המורה (והמבוגר) בעיני התלמיד.

אחד מסימפטומי החולי החברתי הזה הוא שבניגוד ליחס המכובד אל התלמידים, קיים יחס מזלזל מצד המערכת עצמה כלפי מורים: אין מעריכים מורה על איכות עבודתו - מתיחסים בעיקר לכמות התארים שצבר, כאילו שבתארים אפשר לאמוד את גדלות האדם שבמורה.

בנוסף, כבר שנים קיים לחץ על מורים מצד המערכת ומצד הורים גם יחד לגבי יחס משופר לתלמידים.

בתנאי לחץ אפשר אולי ללמד (ידע) אבל אי אפשר לחנך!

חינוך פירושו, לתת לאדם את הכלים לצמיחה, והיות אדם מוצלח, וזה כולל בין השאר, הטלת משמעת. כדי שהחניך יצא מחונך הוא צריך ללמוד לכופף (קצת) את ראשו בפני סמכות.

הטלת משמעת אין פירושה רודנות חלילה (מורה שהופך לרודן זקוק בעצמו לחינוך מחדש), משמעת הינה כלי לחיים. כל אדם באשר הוא זקוק לכלי הזה כדי לגדול כדי להצליח. נטילת הכלי הזה מהתלמידים היא מהדברים הגרועים ביותר שניתן לעולל להם.

 לסיכום, בואו ניתן לתלמידים/ לילדים שלנו את הכל. חום, אהבה, ידע חיוני וחשוב. אבל לא נשכח גם את המשמעת והיכולת לעמוד באתגרים.