לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תחת גפנם ותחת אננסם

תחת גפנם ותחת אננסם

ערבות הדדית וסולידריות הן לא קלישאה. הן תרופה.

מאת

לפני כמה שבועות הייתי בבית־שאן. היה משמח לראות איך אחרי הרבה שנים של קיפאון נבנות בעיר כמה שכונות חדשות, לא רק עבור בנים ממשיכים אלא גם למשפחות שבאות מבחוץ. אחת התושבות הוותיקות הצביעה לעבר ירדן. המדינה השכנה נראית קרובה, הגבול שקט, אבל רק לפני דור זה היה אחרת. היא הזכירה לי שחדירות מחבלים היו עניין כמעט שגרתי בשנות ה־60 וה־70 .

לעומת זאת, בשנות ה־90" מדינת תל־אביב" הייתה במוקד. פיגועי אוסלו התרחשו בעיקר באזור המרכז והשרון. בני הנוער בנתניה, כפר־סבא וחדרה היו עולים לאוטובוס ומדווחים להורים כשהם הגיעו ליעד בשלום. אני הייתי אחת מהן, בהרצליה. בטלפון הסלולרי הראשון שקנו לי, שהיה דומה יותר לטלפון ציבורי בגודלו, השתמשתי בעיקר כדי לעדכן את אבא ואמא שאף מחבל מתאבד לא התפוצץ בדרך.

בשנים אחרות, ירושלים הייתה זו שספגה, וכמובן יהודה ושומרון. ולעיתים פתחו את מהדורות החדשות קריית־ שמונה, או רמת הגולן, ועכשיו זה שם, בעוטף עזה. אולי הידיעה שזה מרוץ שליחים, שבכל פעם אזור אחר מתמודד אבל עושה זאת עבור כולנו, יכולה להקל. ערבות הדדית וסולידריות הן לא קלישאה. הן תרופה.

עוד בנושא חברה ותרבות

וכך סיפר לי השבוע הרב חגי לונדין מישיבת ההסדר בעיר שדרות: "ביום שלישי, תוך כדי הבומים והאזעקות, הגיעו אלינו חמישה תלמידי י"ב כדי לבדוק את האפשרות ללמוד פה בשנה הבאה. הם היו קצת בהלם מהבלגן, וסיפרתי להם על אחת החוויות שלי מ'צוק איתן':

יש לנו בית מדרש ממוגן עם מאות מקומות, ובליל שבת התכנסו בו כולם־כולם — התלמידים שלנו, יחד עם חיילים רבים מהאזור, חרדים מבני־ברק שהגיעו להזדהות וכמובן תושבי העיר. לקראת 'לכה דודי' התחיל פתאום ירי טילים כבד, צבע אדום, צרורות, עם מסוקי קרב מעלינו. 700 איש התחילו לשיר בבת אחת בספונטניות את השיר 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה', שוב ושוב. את הרגע הזה מקבלת השבת ההיא אני לוקח איתי. אגב, כמעט כל התיכוניסטים שבאו להתרשם השבוע, נרשמו לשנה הבאה כתלמידים".

השבוע, ביום ראשון בערב, הילדים שלנו עוד קטפו אננסים בחולות חלוצה, 800 מטר מגבול מצרים.

מגורשי גוש קטיף מקימים שם בשנים האחרונות יישובים. הם מחדשים את החקלאות בחולות הצחיחים, במקום שבו האדמה אולי לא נתנה פרי מעולם. ממשלת ישראל כמעט לא מקימה כיום יישובים חדשים ומעדיפה לחזק ולהגדיל את הקיימים, אבל כאן התקבלה החלטה נדירה, כדי ליישב את השטח הישראלי הריק והשומם שסמוך למצרים.

וכך, שלושה מקומות קמים שם מתוך החול: היישובים בני נצרים, נווה ושלומית. מדהים איך מי שכבר פונו מביתם לא עוברים למרכז הארץ אלא נשארים בפריפריה של הפריפריה. מדהים איך אין בהם כעס ומרמור כלפי שכניהם החדשים, הקיבוצניקים שכל כך תמכו בפינוי שלהם מגוש קטיף. אפילו פעם אחת לא שמעתי נימה של "אמרנו לכם, למה זרקתם אותנו מהבית, הרי היינו השכפ"ץ שלכם".

כשהתארחנו שם עברנו על פני כמה מיגוניות, סמוך לגני הילדים ולמגרשי המשחקים. המארחים הסבירו שכמעט שלוש שנים לא השתמשו בהן, מאז צוק איתן.

אפילו נכנסנו לאחת מהן, וגילינו קורי עכביש. "חשוב לי שיידעו שהחיים פה הם %99 גן עדן", אמרה לי אחת התושבות. בבוקר יום שלישי הם התעוררו לאחוז הנוסף.

בפרשת השבוע שעבר ("בהעלותך") מסופר על בני ישראל במדבר. מסלול מלא הפתעות, עליות ומורדות. מסע שנמשך למעשה עד היום. פרשנינו מבקשים שנשים לב להתנהלות העם בזמן כל העצירות והחניות, תוך כדי כל העיכובים והמכשולים: בכל מקום שאליו הגיעו הם מיד הקימו את המשכן, שהיה המרכז הרוחני של העם בתקופת הנדודים. גם אם עצרו רק ליומיים, וגם אם מדובר בחניה של כמה שנים — הם קודם כל הקימו את המשכן מן המסד עד הטפחות, והשקיעו בו ברצינות, בעמל ובמסירות. הם הרי יכלו לומר לעצמם, נחכה שנגיע לארץ ישראל, נחכה למנוחה ולנחלה, עכשיו הכל ממילא סוער וגועש — אבל הם לא המתינו. הם לימדו אותנו לא לעכב את החיים עצמם ולחכות למצב מושלם כדי לפעול, אלא לנצל כל רגע באופן מלא. לעשות קודם כל את מה שהכי חשוב. תושבי עוטף עזה לא מחכים לשלום הנצחי ולא מקפיאים הכל עד למיגור שלטון חמאס. הם בונים וחיים ופורחים, אפילו בהפוגות הקצרות שבין אזעקה לאזעקה. החיים זה עכשיו.

3/6/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 6/6/2018 14:42

תודה על המאמר! יישר כח לחיזוק רוחני של בני עמנו

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub