לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פעם ראשונה ב

פעם ראשונה ב"שבעה"

כשבני ראה את המורה שלו מתאבלת על אחיה שנרצח, תמימותו נפגעה, אולם צוהר חדש נפתח.

מאת רות אבנשטיין

התבוננתי בפניו של בני דרך המראה באוטו. הוא היה אפוף בצללי המושב האחורי. "אז כשתגיע לשם" יעצתי לו, "לפי המנהג היהודי לא אומרים שום דבר לאבלים עד שהם פונים אליך", מודעת לכך שהוא חרד מהרגע בו נגיע ליעדנו.

יובל, 11, בהה בחשכת הלילה. הוא הניד בראשו קלות, שמט את כתפיו, ונאנח.

בני היה בדרכו לניחום האבלים הראשון שלו, בביתה של משפחה אבלה במהלך ה"שבעה" . ביקור ב"שבעה" הוא מצווה גדולה, משהו חיובי שמכבד הן את הנפטר והן את החיים. במקרה זה, בני היה קרוב למשפחה האבלה יותר ממני. המחנכת שלו, יסכה צדק, שכלה את אחיה הבכור האהוב – בפיגוע דקירה.

ב- 6 בפברואר 2018, נדקר הרב איתמר בן-גל למוות בתחנת אוטובוס בצומת הכניסה לאריאל. הוא היה בן 29, מורה ואב לארבעה ילדים. הרב בן גל שחרר את תלמידיו מוקדם יותר באותו יום כדי שיוכל להגיע לברית משפחתית, ומצא את עצמו עומד לבדו בתחנת האוטובוס ברגע הלא נכון.

 

איתמר בן גל עם אשתו וילדיו

 

כבת למשפחה המונה 6 ילדים, יסכה הייתה צעירה בשנה בלבד מאחיה. איתמר היה האח הגדול, המנטור הרוחני שלה, האדם שאליו פנתה לקבל עצה, חברה האהוב. עבור שניהם, תחום ההוראה היה בגדר ייעוד.

לבני יובל יש יחסים קרובים עם שני אחיו הצעירים ממנו, שכולם נולדו בטווח של 3 שנים, כמו גם עם שתי אחיותיו למחצה הגדולות ממנו בשנים רבות. את טבעם של יחסי האחים - האהבה והאחווה - אין צורך להסביר.

 

למרבה הצער, ליובל יש גם הבנה כלשהי לגבי נושא המוות ולגבי המידה בה קיומנו עלי אדמות הוא בר חלוף. במהלך מערכה צבאית בת 8 ימים בין ישראל והחמאס ב- 2012 - כשהיה בן 6 וליקק שאריות דביקות של סוכריה על מקל מאצבעותיו, שערו רטוב משיעור שחייה - נשמעה אזעקה וזינקנו אל מתחת לגרם המדרגות. הסתתרנו מפני התקפת הטילים הקרבה. למזלנו, הם נחתו רחוק. ב- 2014, במהלך מבצע צוק איתן - המלחמה בת 50 הימים בין ישראל לחמאס ברצועת עזה - יובל ידע על מאות התקפות טילים וראה שמות ופנים של חלק מקרבנות המלחמה בטלוויזיה ובעיתונים.

 

עם זאת, ממה שהתרשמתי, נראה היה כי זיכרונות מלחמה אלה לא הותירו את חותמם על הילד שלי. קיוויתי בתמימותי שאוכל להגן עליו באופן דומה מפני פיגועי דקירה, פיגועי דריסה והתקפות מחבלים המתרחשות מדי פעם ברחבי הארץ. עם זאת, פיגוע הדקירה האחרון היה קרוב מדי. החדשות הרעות הגיעו בצורת הודעת סמס לטלפון הסלולרי של יובל, ומיד הופצו לכל הילדים בכיתה ו'.

 

ביום שאחרי הפיגוע, יובל לא הלך לבית הספר. "אני לא מרגיש כל כך טוב", הוא אמר, משפשף את רקותיו. הכאב בליבו התבטא בכאב ראש. לא היה לו כוח לפרוק את רגשותיו עם חבריו לכיתה ועם פסיכולוג בית הספר.

 

לווייתו של איתמר בן גל

 

יומיים לאחר מכן, נסענו לביתה של משפחת בן גל ברחובות, מרחק של 40 דקות נסיעה מביתנו. עשרות אנשים מילאו את המדרכות: פעמים רבות כשמתרחש אסון ה"שבעה" הומה אנשים. מזג האוויר הנעים אפשר לבני המשפחה ולעשרות המנחמים לשבת במגרש החנייה, תחת אורות הפלורוסנט. בחוץ היה שפע של מקום עבור ההמונים שהגיעו לנחם את יסכה, הוריה ואחיה. האוויר היה רווי עצב וחוסר יכולת להאמין.

בפינה חשוכה התאספו כמה אנשים מוכרים מבית הספר היסודי של הבן שלי. שירה ושרה, חני ומיכל, ישבו בעצב על כיסאות פלסטיק לבנים. במקום שיחה עליזה וכיבוד קל, שררו קדרות ושתיקה עצובה.

יסכה ישבה על שרפרף נמוך כמנהג האבלים - שנועד לציין את האבל על האהוב שנפטר. כשעיניה פגשו בעיניו של יובל, היא הצליחה לצאת מהכאב של עצמה: "מה שלומך, חמוד?" שאלה חרישית. הוא תחב את ידיו בכיסי הסווטשירט האפור שלו וחייך חצי חיוך.

תלמידים נוספים הגיעו, גוררים עמם כסאות פלסטיק לבנים ויוצרים חצי מעגל. אביעד. אורי. גיא. יאיר. דביר. אמיתי. הדס. עדן. בצלאל. פניהם היו רציניות, ועם זאת היה ברור שהם נמצאים במקום הנכון. על פניו של בני ראיתי דוק של עצבות. אילו מילות נחמה יכול מי מאיתנו לומר לנוכח מוות מיותר וקורע לב שכזה? איתמר הותיר אחריו ארבעה ילדים, בגילאים 10 חודשים עד 7. איך אפשר בכלל לתפוס טרגדיה כזו?

 

התבוננתי סביב וחיפשתי את אמה של יסכה, שושי בן גל, דמות מכובדת וידועה, שהייתה מורה בבית ספר יסודי במשך 35 שנה, ויצאה לגמלאות חודשים ספורים קודם לכן. חמישה עשר אנשים עמדו בתור לפניי כדי למסור את תנחומיהם. ואז הגיע תורי.

"הבת המדהימה שלך היא המורה של הבן שלי", הצגתי את עצמי. הנמכתי את קולי ואמרתי, "אפילו ההורים הביקורתיים ביותר חושבים שהיא נהדרת".

פניה של האם האבלה אורו בחיוך.

נחיל של ילדים זרם לחלק המקורה של החנייה ויצר טור מול אמה של מורתם.

"אז, ילדים, מה יש לכם לומר על יסכה?" שאלה גברת בן גל. חיוך התפשט על פניה. חיוורון העצב נמוג לרגע.

"יסכה היא הכי טובה!"

"לגמרי".

"דה, כולם יודעים שיש לנו את המורה הכי טובה בבית הספר", הכריז אורי. "נכון!" הנהנו ראשים נוספים. בטח! הכי טובה!

גברת בן גל נשענה לאחור וחייכה בהבנה.

"אני לא יכולה לומר שיסכה היא הכי טובה, אבל אתם יכולים".

 

הגיע הזמן ללכת. נכנסנו למכונית ועשינו את דרכנו מזרחה לירושלים, תחת שמיים נטולי ענן.

באותו לילה, כשהשכבתי את יובל לישון, בעודי עוטפת אותו בשמיכת הפוך, שאלתי בעדינות "איך היה לך?" וליטפתי את שערו.

"קשה", הוא אמר. עיניו שוטטו על הקיר הלבן.

ואז הוא הסתובב אליי.

"אמא, החיים כל כך יקרים! בואי ננצל כל הזדמנות, נצא לכל חופשה אפשרית". הוא משך את השמיכה מתחת לסנטרו. "אין לנו עירבון לשום דבר".

אני לא רוצה שתדע את זה עדיין! רציתי לצעוק.

הביקור בשבעה וכאבה הגלוי של יסכה פגעו בתמימותו של בני. אולם הוא פתח גם צוהר להבנה של משהו חדש.

יסכה המחישה לבני בן ה- 11 משהו שמעולם לא התכוונה ללמד: כיצד להתאבל.

הוא ראה כיצד היא אוספת את עצמה כדי להתחזק לנוכח האובדן. והוא ראה את חשיבות המנהג היהודי הפשוט והחשוב הזה שנקרא "שבעה", את חשיבות היכולת לנחם את האבלים בביקור תנחומים. יובל הבין את ההזדמנות שניתנה לו להראות למורתו האהובה משהו רב-עוצמה: כמה הוא אוהב אותה, כמה אכפת לו שהיא בצער.

זהו רגע מכונן, שנולד מתוך טרור, טרגדיה ושברון לב.

מאמר זה הופיע במקור במגזין טאבלט

15/3/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) רחל, 19/3/2018 16:18

אמא, החיים כל כך יקרים! בואי ננצל כל הזדמנות, נצא לכל חופשה אפשרית ???

כאב לי שזו המסקנה ממפגש חזיתי עם מוות, ואפילו של ילד בן 11. האם מטרת החיים היא חופשה? מקווה שהחים יזמנו לו משמעות יותר עמוק, במיוחד לצד מורה כה מדהימה. והמקום ימלא את הכאב של כולנו. אמן.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub