מתוך הדברים שנשא הרב גולדברג בשבת בפני הקהילה שלו, בית הכנסת בוקה ראטון

כשאנו שולחים את ילדינו לבית הספר, אנו מתייחסים לכך כמובן מאליו שנפגוש אותם שוב בסוף היום. בית הספר אמור להיות מקום בטוח, סביבה מטפחת שמעודדת למידה, צמיחה ואושר. ועדיין, ביום רביעי האחרון, יום שלעולם לא נשכח, תיכון סטונמן דאגלס בפארקלנד, מרחק של 20 דקות בלבד מפה, הפך למקום של אובדן טרגי ובלתי נתפס. שבעה עשר חיים נקטפו, אבדו בפתאומיות כתוצאה מרוע וחוסר שפיות.

כל אחת מתקריות הירי המחרידות הכתה בנו ושברה את ליבנו, אולם זו התרחשה בחצר האחורית שלנו. אם איננו מכירים באופן ישיר תלמידים או אנשי צוות מבית הספר, כולנו מכירים אנשים שמכירים מישהו שלומד שם או שיש לו קשר לבית הספר.

אתמול, בתי ואני הלכנו ללוויה של אליסה אלחדף, שהייתה בת 14 במותה. אף אחד מאיתנו לא פגש את אליסה או את משפחתה, אולם הרגשנו דחף להתאבל עם הקהילה שלה ולהפגין סולידריות עם חבריה ובני משפחתה. הרב שלהם, שואיי ביסטון, שהוא חבר שלי, הציג אותי בפני ההורים וכל מה שיכולתי לומר היה "אף פעם לא פגשתם אותי, אבל אני כאן כדי לייצג את הקהילה שלי ולומר לכם שאנו מצטערים מעומק ליבנו על אסונכם ושאנחנו כאן כדי לחזק ולנחם אתכם בזמנים כאובים אלה".

אליסה אלחדף

הלבבות נשברו כשהתבוננו ברב ביסטון קורע קריעה, לא רק בבגדי הוריה של אליסה, אלא גם בבגדי שני אחיה הצעירים, בעודו אומר מילים שכמעט בלתי אפשרי לומר, אך הן משקפות את האמונה העמוקה ביותר, ברוך דיין אמת.

עם תחילת הלוויה, חשבתי על כך שבדרך כלל ההורים מדליקים נרות שבת עם כניסת השבת עבור כל אחד מילדיהם. עם זאת, בשישי האחרון, במקום להדליק נר שבת שיסמל את חייה של אליסה, את האור הקורן שבה, אמה נכנסה לשבת עם נר "שבעה", כסמל אבל על אובדנה הכואב.

בלוויה למדנו כמה בוגרת הייתה אליסה, כיצד הצטיינה בכדורגל והייתה מנהיגה בקרב חברותיה. היא רצתה להיות רופאה ולעזור לאנשים. היא אהבה ליהנות והייתה אחות גדולה נהדרת. אמה של אליסה אמרה שכשנעלה את הדלת בלילה, אליסה שהייתה תמיד חיובית ואופטימית נהגה לומר – אמא, למה את טורחת לנעול את הדלת, שום דבר רע לא קורה בפארקלנד!

שמענו סיפור אחד, אולם כל אחד מ- 17 הקורבנות הוא ביטוי ייחודי של אלוקים, עולם בפני עצמו. ילדים שתוארו כנדיבים, אכפתיים וחומלים. מבוגרים מלאי גבורה כמו סקוט בייגל, שנרצח כשפתח את דלת כיתתו כדי להכניס פנימה תלמידים נוספים, ואהרון פייס, מאמן שמת בעודו הודף תלמידה הצידה ומזנק בינה לבין היורה.

שבעה עשר, רובם ילדים, מלאים בפוטנציאל שלעולם לא ימומש במלואו, עם נתינה שלעולם לא נוכל יותר ליהנות ממנה, חלומות ושאיפות שלא יתגשמו לעולם. האורות שלהם כבו וכתוצאה מכך, העולם הפך להיות מקום חשוך יותר.

כיצד נוכל לשמר את התקווה בעתיד? כיצד נוכל שלא להפוך לפסימיסטים, פטליסטים, ולאבד את אמונתנו באנושות ובאלוקים? יום שישי שעבר היה יום השנה העשירי, עשור מאז הטבח במרכז הרב. שמונה תלמידי ישיבה - שפשעם היחיד היה שלמדו תורה - נורו למוות ונרצחו בישיבה שלהם. כשאנו שומעים על אירועים אלה, בהם ילדים חפים מפשע נרצחים בדם קר, כיצד נוכל לשמר את האמון שלנו בטוב שבעולם, איך נוכל להבטיח את בטחון ילדינו בשולחנו אותם לבית הספר?

אני רוצה לשתף אתכם במדרש מדהים (אסתר רבה, ז, י"ג).

"ובשעה שנחתמו אותן האגרות וניתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם. וראה מרדכי שלושה תינוקות שהיו באים מבית הספר. ורץ מרדכי אחריהם.

וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות, הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם. כיוון שהגיע מרדכי אצל התינוקות, שאל לאחד מהם: פסוק לי פסוקך. אמר לו (משלי ג') אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא.

פתח השני ואמר: אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר: (ישעיה ח') עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל.

פתח השלישי ואמר (שם מ"ו): ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט.

כיוון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה.

אמר לו המן: מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו?

אמר, על בשורות טובות שבשרוני, שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו.

מיד כעס המן הרשע ואמר: אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות".

הגאון מוילנה (קול אליהו) מסביר כי הפסוקים שציטטו הילדים תואמים לשלוש הפעמים שתקף אותנו עמלק ולשלוש שיטות שונות שבהן השתמש ולמרות הכל, הנה אנחנו כאן, עדיין עומדים, לא רק שורדים אלא אף משגשגים.

המהר"ל מסביר שכשמרדכי ראה את הילדים ממשיכים ללמוד, שהם מצטטים פסוקים ושואבים מן היהדות, הוא התמלא ביטחון ואופטימיות ביחס לעתיד העם היהודי.

כשמרדכי הרגיש מדוכדך, כשהוא היה חרד לגבי העתיד וכשלא ידע היכן ימצא את הכוחות להמשיך, הוא פנה אל הילדים, ילדי בית הספר שלמרות האיום החמור והזוועה שעמדה בפניהם, שמרו על מידה מדהימה של אופטימיות, תקווה ואמונה.

בלוויה של אליסה נשאו דברים גם כמה מחבריה, בנוסף על בני משפחתה, והתרשמתי עמוקות מהמסר שלהם - לא היה זה מסר של כעס, מרירות או פוליטיקה, אלא קריאה לנצור את זכרה בהפגנת נדיבות, אופטימיות, טוב לב ואכפתיות כלפי אחרים. הרב ביסטון ציטט את הרב שלימד שכשהחושך מכה בנו, המשימה שלנו היא להשיב באור גדול.

הילדים שלנו מתבוננים בנו ומקשיבים כיצד אנו מגיבים לאירועים כגון אלה. האם אנו הופכים להיות ציניים, כועסים, קשים, פסימיים או שליליים? האם הם גורמים לנו לאבד את אמונתנו? הם מביטים בנו, אולם המדרש מזכיר לנו שברגעים אלה, עלינו להביט בהם. עלינו לחקות את החיוביות הילדותית שלהם, את האמון שלהם ואת אמונתם שהכל יהיה טוב יותר.

אירועי השבוע שעבר היו טרגיים, אולם עלינו להגיב בהגברת האמונה והאור שלנו. 17 נרות בחצר האחורית שלנו כבו. חובתנו כלפיהם היא להקדיש את מלוא מאמצינו כדי לגרום לאור שלנו להאיר חזק יותר ולהאיר את החשיכה שנגרמה על-ידי היעדרם.