לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ניצולים

ניצולים

גם אם לפעמים המערכת הפוליטית והמשפטית מתמהמהת, נפגעי טרור מנצחים את הטרור בחייהם הפרטיים.

מאת

ביום שלישי, בזמן הלווייתו של איתמר בן גל, דיברתי עם מיכל סלומון. בזמן שביישוב הר ברכה קברו אבא לארבעה, מחנך מסור, היא נזכרה בהחלטת בג"ץ מיום ראשון האחרון.

לפני כחצי שנה, בליל שבת, רצח מחבל את אלעד, בעלה של מיכל, וגם את אחותו חיה ואת אביו יוסי, בבית משפחת סלומון שבנווה צוף. מאז מנהלת מיכל מאבק על הריסת בית המחבל. לא הוצאה להורג, לא גירוש של המשפחה, לא נקמה בכל הכפר, רק הריסת הבית שממנו יצא לרצוח. חמישה מבני המשפחה הזו, אגב, כבר הורשעו באי־מניעת הפיגוע. עד כה המדינה הרסה קומה אחת בלבד. ביום ראשון הגיעה – מלווה במשפחות שכולות נוספות – לדיון בבית המשפט העליון.

בית המשפט נתן למדינה שבוע כדי להסביר מה יעלה בגורל הקומה השנייה. בסוף הדיון פנתה מיכל לשופטים: "באנו כדי לחזק את כוחות הביטחון ולייצר כושר הרתעה, כדי למנוע את הפיגוע הבא. אין לכם מושג מה זה להיות משפחה שכולה, כמה סבל יש בדבר הזה, ואנחנו כאן בשם המשפחות שלא יודעות שאנו כאן בשמן. אנחנו לא רוצים שיצטרפו חברים חדשים למשפחת השכול שלנו".

למחרת שמעה על הפיגוע. "הרגשתי שחטפתי סטירת לחי", אמרה לי. "עוד אלמנה, עוד יתומים. הרי בדיוק על זה דיברתי".

וביום רביעי שוב הגיעו לכנסת, לוועדת הפנים, בני משפחות שכולות. כאילו מדובר בסיפור אישי שלהם, ולא בסיפור של כולנו. הדיון הפעם עסק בהחזרת גופות מחבלים. ושוב, מדובר במינימום שבמינימום. לא לאפשר הלוויות המוניות, חגיגיות, שהופכות למפגן הסתה. בעקבות בג"ץ ג'בארין שקבע שאין למשטרה סמכות חוקית לעכב הלוויות כאלה, נאלצת הממשלה לקדם כעת חוק שיתקן את המצב. כדאי לשים לב להחלטה של בג"ץ: שני שופטים (יורם דנציגר וג'ורג' קרא) קבעו שצריך להחזיר למשפחות המחבלים את הגופות. שופט אחד (ניל הנדל) התנגד וקבע שהמצב המשפטי הנוכחי מספיק. זה לא מקרי, זה קשור כמובן למגוון הדעות בעליון ולסוגיית מינוי השופטים.

חבר הכנסת הדרוזי אכרם חסון אמר בדיון: "עד שלא תלמדו ערבית לא תבינו מה הולך בהלוויות האלה. הופכים בכמה שעות 10,000 איש לאנטי־ישראליים, זה עושה נזק לצעירים שלנו". סנ"צ עוזי עובדיה, נציג המשטרה בדיון, סיפר איך בהלוויה של המחבלים באום אל־פחם – אחרי הפיגוע בהר הבית – השתתפו רעולי פנים, נשמעו קריאות שמחה, והשייח' ראאד סלאח נשא נאום קיצוני במיוחד.

הדיונים האלה בבג"ץ ובכנסת בקושי סוקרו. הם יבשים, משעממים, אפורים. כשאורן חזן צורח על ח"כים ערבים זה הרבה יותר מעניין. גם כש"מישהו אמר משהו" ואפשר להזדעזע ולגנות ולמלא את כל השיח ואת כל הפיד במלל.

אבל ההחלטות הקטנות האלה הן גדולות ומשמעותיות. הביורוקרטיה והאכיפה מעיקות על המדיניות ועל ההרתעה. יו"ר הוועדה יואב קיש סיכם: "במו ידינו אנו שוברים את הכלים שכבר יש לנו להילחם בטרור".

גם אם לפעמים המערכת הפוליטית והמשפטית מתמהמהת, נפגעי טרור מנצחים את הטרור בחייהם הפרטיים. לפני 22 שנים נרצחו אפי אונגר ובעלה ירון בפיגוע ירי. בנם דביר היה אז בביתם של הסבא והסבתא, התינוק ישי ישב מאחור וניצל. השבוע נישא ישי לטליה. אוריה דסברג, דודה של ישי, כתבה אחרי החופה: "לפני כמעט 22 שנה נשלחו אליי זוג ידיים של תינוק קירח עם עיניים גדולות וסקרניות. ידיים של תינוק שאיבד באותו הערב זוג הורים בפיגוע רצחני. ידיים של תינוק שהרגיש כנראה אבוד, יושב בתוך לול של בית חולים, עם אנשים לא מוכרים סביבו. ידיים של תינוק שלא מודע לאובדן הענק שהתרחש לצידו. תינוק שלא מבין את עוצמת הנס בעובדה שהוא חי ולא נפגע מידם של המרצחים. ידי המרצחים לא נגעו בישי. ואתמול - אותן ידיים ניגשו אל טליה, כיסו את פניה בהינומה והעניקו לידה טבעת של קדושה, אהבה ושותפות של חיים".

10/2/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub