לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מציאת קול האישה שלי

מציאת קול האישה שלי

באקדמיה ובעבודה, הרגשתי כל הזמן שמשתיקים אותי. להפתעתי, האנשים בקהילה היהודית האורתודוקסית לקחו אותי ברצינות.

מאת

גל של חרדה הציף אותי. האם משהו לא בסדר אתי? כמעט בכל פעם שדיברתי, לא הייתה שום התייחסות מצד חבריי הסטודנטים, שכולם היו גברים. זה היה מעבר לגסות רוח גרידא; הרגשתי כאילו אני אוויר.

כמי שלמדה בחוג למדעי המדינה, הייתי רגילה לכך שיש הרבה יותר גברים מנשים, אבל המצב הזה היה מגוחך. "אני חושבת ש..." הייתי מתחילה, כשהקבוצה מדברת מעליי. "חוץ מ..." ניסיתי שוב לטעון, בשעה שאיש לא הקשיב. זה היה כאילו אני לא קיימת. לרגע תהיתי אם אני בכלל מבטאת בקול את המשפטים שבראשי.

התרגלתי לשמוע גברים שולטים בדיונים במהלך השנים. בתואר הראשון, לאחר מכן בתארים מתקדמים, ובהמשך גם בעבודה - היו פעמים שהרגשתי בלתי נראית לחלוטין, כאילו מתעלמים ממני בשעה שהשיחה מסתחררת סביבי.

ידעתי שאני לא כוכבת באקדמיה. אולי הטיעונים שלי לא היו כל כך מבריקים. ועדיין, תהיתי אם אותם הרעיונות היו זוכים ליחס חם יותר אם היו מגיעים מצד גבר? האם דיונים על נושאים אלה, הנתפסים לכאורה כנייטרליים, כגון מדיניות סחר חוץ או זכויות האדם, נשמעים טוב יותר כשהם מגיעים מפיו של גבר? נותרתי עם אי ודאות: האם אני טובה מספיק?

אי הנוחות הזו ליוותה אותי בכל שנותיי באקדמיה. אפליה מינית גלויה הייתה נדירה, אולם היא הייתה קיימת. אני זוכרת מועמדת אחת לדוקטורט, שהתגרשה זמן קצר לפני כן, שפרצה בדמעות בשעה שעמית (גבר) הקניט אותה ואמר שתמיד יקרא לה בשם המשפחה הקודם שלה, שם נישואיה. היה קשה לדמיין שמישהו יעליב את הגבר ששוחח עמה – שזכה לשבחים רבים על גאונותו האקדמית – באופן דומה.

במהלך התואר הראשון והשני, בעודי מתכוננת לקריירה אקדמית, עברתי גם מסע אישי והתחלתי להתעניין ביהדות. ושם, באופן מפתיע, מצאתי אנשים שלקחו אותי ברצינות והקשיבו לי. הקהילה היהודית האורתודוקסית, שבילדותי שמעתי רק כמה היא מיושנת ומלאת אפליה ללא תקנה, הפכה למקום בו יכולתי להישמע בצורה האותנטית ביותר.

בפעם הראשונה שראיתי את הרב עם הכובע השחור והמעיל השחור, הנחתי שהוא חושב שהוא יותר טוב ממני, שהוא בקושי יקדיש לי רגע מזמנו. ביקרתי בבית הכנסת שלו, רציתי לנסות להשתתף בתפילה יהודית מסורתית, והוא ואשתו הפתיעו אותי בכך שהזמינו אותי להצטרף לארוחת השבת שלהם. פטפטנו ואני זוכרת את ניצוץ ההפתעה בעודם מקשיבים, ממש מקשיבים. מה דעתי על התפילה? מה גרם לי לבקר בבית הכנסת? מה הרשמים שלי? נזכרתי בכמה מהמרצים שלי, גברים (כמעט תמיד גברים) שהערכתי אותם בדרך כלל. אולם, איש מהם מעולם לא הקשיב למה שהיה לי לומר בכזו תשומת לב.

בסביבה יהודית, התחלתי להרגיש שמה שיש לי לומר הוא בעל חשיבות. אף אחד לא חיכה לרגע שבו אעצור לקחת נשימה, כדי לחתוך אותי ולהצביע על טיעון חכם יותר. אף אחד לא ניסה להשיג יתרון אסטרגי על-ידי רמיסת הטיעונים שלי עצמי. השיח המכבד היה מרענן ושתיתי ממנו בצמא.

נדהמתי מהערך שמייחסת הקהילה היהודית לשיח ולהתדיינות, לא כתחרות על מי ינצח, אלא מתוך רצון בהבנה ובהעמקה. בדומה לדיונים מלאי החיים בתלמוד, אנשים הרגישו חופשי לבטא דעות שונות, אולם הדבר נעשה מתוך כבוד ומתוך מטרה משותפת להגדיל את החוכמה.

בפעם הראשונה בה השתתפתי בחגיגת בת מצווה מסורתית, הופתעתי לשמוע את האורחים המבוגרים דנים ברצינות בנקודות שהעלתה נערת בת המצווה בדברים שנשאה. לא משנה שנערת בת המצווה הייתה ילדה או שהדברים שנשאה לא היו ברמה אינטלקטואלית גבוהה ביותר, הדעות שלה התקבלו בברכה ובכבוד. הייתה זו סביבה אינטלקטואלית שהשתוקקתי להיות חלק ממנה.

בהמשך, בעודי מבססת את הקריירה שלי, גיליתי שהביטחון העצמי שצברתי בעקבות החיים והלמידה בסביבה יהודית עזר לי למצוא את הכוחות שלא להסכים יותר להשתקה במקום העבודה.

כשמצאתי את עצמי בכנס אקדמי, מוקפת בנשים אחרות שאמרו שבזמן העבודה לעולם לא היו יכולות לדבר על ילדיהן או על נושאים "נשיים" אחרים, כמו בישול, מחשש פן תיתפסנה כפחות רציניות מאשר הגברים, החשיפה שלי לדמויות חינוכיות נשיות בעלות עוצמה ושיעור קומה בקהילה היהודית שלי, היא זו שאפשרה לי למחות. נשים ראויות לכבוד גם כשהן מאמצות את הצדדים הנשיים שלהן, התעקשתי. בקולי יכולתי לשמוע את ההדים של הנשים היהודיות שראיתי, שניהלו תוכניות צדקה, למדו תורה, ועסקו במגוון פרוייקטים אחרים שזכו לכבוד בתוך הקהילות היהודיות שלהן.

כשמישהו שהחשבתי בתור מנטור מקצועי חתך אותי, ביטל את הרקורד המקצועי שלי והקטין את יכולותיי בטון מזלזל, הביטחון העצמי שצברתי בסביבה יהודית נתן לי את הכוח שלא להאמין לדעותיו המעליבות ביחס ליכולותיי.

אני אוהבת את העובדה שכשאני נכנסת לשיעור יהדות ופוגשת אנשים מבית הכנסת שלי, או כשאני יושבת עם אחרים בארוחות שבת, אני יודעת שהקול שלי ודעותיי יתקבלו בברכה ויזכו להקשבה. אחרי פעמים כה רבות בהן הרגשתי כאילו משתיקים אותי באקדמיה ובעבודה, אני אסירת תודה על הרגשה נפלאה זו של ביטחון, שהלוואי שנשים נוספות היו יכולות להיות שותפות לה.

24/10/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub