לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




זה לא יכול להפוך לטרנד

זה לא יכול להפוך לטרנד

העיקר עוד לפנינו: לקלוט שיש קדושה של ממש בגופו של כל אדם שעומד מולנו. זה מסובך הרבה יותר מהאשטג.

מאת

מבלי לפגוע או לשפוט אף אחד ואף אחת על בחירתם האישית, נדמה לי שמה שקרה ברשתות החברתיות בימים האחרונים אינו בריא. האלגוריתם של פייסבוק הוא לא הדרך לטפל במגפת ההטרדות בחברה שלנו, ואולי הוא רק גורם נזק.

הנה רק כמה מהבעיות:

* המטרה המרכזית במקרים כאלה היא טיפול מקצועי ומשפטי. הדרישה הזו כלל לא עלתה בקמפיין הוויראלי. יש פה המון סיפורים על פגיעות, בלי לציין מי הם הפוגעים ובלי להגיש תלונה. בהרבה מהסיפורים ברור שנדרש גם ליווי פסיכולוגי, לצד הניסיון להגיש תלונה. כך שלייקים ואימוג'ים לא יעזרו. תחושת ההקלה מהעלאת הפוסט עשויה לחלוף במהירות, וההשלכות העתידיות יכולות להיות חמורות. כבר שמעתי השבוע רגשות חרטה ממישהי שנחשפה פומבית בפוסט אישי מאוד, ולא קלטה שכל העולם קורא. דבי גרוס, מנהלת מרכז "תהל" לטיפול בנפגעי תקיפה, אמרה לי השבוע: "אני מבינה את הצורך לצעוק בקול רם אבל יש פה עשיית רעש ללא עזרה ומניעה. צעקות לא מחליפות עזרה ותמיכה, או תוכניות מקצועיות להעלאת המודעות".

*הפירוט של הסיפורים הקשים והאלימים, בזה אחר זה, הוא מוגזם ואינטימי מדי. לפעמים זו כמעט הטרדה של הקוראים, וזאת מעבר להיבט המציצני והרכילותי. רבים הרי רק מנסים לנחש מיהו ה"פוליטיקאי הבכיר לשעבר" או ה"מפיק מהתעשייה ." קמפיין כזה יוצר רושם של "כולם מטרידים", מה שעלול רק לגרום לנו להקל ראש. נו, אז כולם עושים זאת. זה טרנד. העלאת פוסט כזה נעשית דומה להחלפת פרופיל כדי להזדהות עם בני העדה הדרוזית. שלא לדבר על השיימינג לכל גבר באשר הוא. הפסיכולוג והרב אילעאי עופרן כתב על כך השבוע: "מקנן לי בלב חשש קטן, חשש מפני קולות שיאמרו שאם זה כל כך נפוץ, ואם כמעט כל אישה נפגעה, ואם הן ממשיכות בחייהן – אז אולי זה בעצם לא כל כך נורא". האינפלציה הזו כבר לא יוצרת זעזוע, אלא תחושה של "לחם ושעשועים" להמונים. מה הפלא שבתוכנית בוקר הציעו השבוע כרטיסים להופעה למי שתשתף את הציבור בהטרדה שחוותה?

* יש בלבול מוחלט בין מקרים קלים למקרים חמורים, כאילו הכל באותה חבילה. מישהי ששמעה פעם הערה לא נעימה אינה קשורה כלל למישהי שצריכה טיפול אחרי פגיעה חמורה.

בשורה התחתונה, מבול כזה של עדויות ישנות וחדשות, קשות וקלות, אולי מציף את הבעיה, אבל רק מציף אותה. מה עושים עם כל הרוע והלכלוך האלה, שהתיישבו פתאום באמצע סדר היום התקשורתי שלנו, בין ההצהרות של אבי גבאי לבין הפגנות הנכים? ובכן, העיקר עוד לפנינו: לחנך את עצמנו ואת ילדינו לגבולות, לעדינות, לכבוד, לאיפוק. להבין מגיל אפס איך צריך להתייחס לזולת. לקלוט שיש קדושה של ממש בגופו של כל אדם שעומד מולנו. זה מסובך הרבה יותר מהאשטג.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".

22/10/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) איילה, 24/10/2017 06:01

!סיון יקרה את לא צודקת

ואת צודקת.זו בעיה חומרה והייתי אומרת שנוגעת ל 50% מאוכלוסיית העולם שהן נשים ועדיין נמצאות במקום יותר נחות מהגבר ( להוציא מהכלל נשים שחיות בסביבה של גברים יראי שמים!) ואכן ההמוניות של פרסום התופעה עלול לגרום לזילות ולקהות לגבי הבעיה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub