לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קצת פרופורציות

קצת פרופורציות

מעניין שאת ראש השנה מציינים בחג שהמצווה העיקרית בו היא דווקא לשתוק ולהקשיב: לקול שופר.

מאת

 אלה הם הימים האחרונים של השנה. הזדמנות להסתכל אחורה וקדימה, להיזכר ולקוות. הנה סיכום השנה שלי בזירת האקטואליה: עיתון נוער פנה אליי השבוע בבקשה לבחור את  "אירוע השנה". אחרי קצת מחשבה בחרתי שוב באירוע שכבר נבחר בשנה שעברה: משפט אלאור אזריה. כן, שוב. גם בהשוואה לכל הפרשות המהדהדות, נדמה לי שזה עדיין קו פרשת המים. התקשורת, הפוליטיקה, הצבא, הרשתות החברתיות, הפריפריה - על כתפיו של אזריה העמסנו את הכל. המשפט הזה העלה לדיון את חשיבות שלטון החוק וטוהר הנשק, אבל גם את הפער בין הכללים המשפטיים הנוקשים לבין הלב של חלקים נרחבים בציבור. אני לא רוצה לכתוב שוב עליו, אלא על הפעם הבאה שתקרית כזו תקרה, חלילה. האם כולנו - מפרקליטיו של החייל דרך הפרקליטות הצבאית ועד הפוליטיקאים - נוכל להכיל את האירוע, לסיים אותו מהר יותר ולמנוע את "אירוע השנה" הבא.

זו לא הייתה שנה שקטה בזירת הטרור, אבל היא  הייתה שקטה מקודמתה. מראש השנה שעבר ועד היום נרשמו 17 קורבנות. בשנה שלפני כן - 43 . בימים האחרונים קיבלנו שוב תזכורת לתהום הפעורה בינינו לבין אויבינו במאבק המתמשך: היומן של גיל־עד שער שפורסם השבוע ריגש רבים, בעיקר בגלל האיכות והרמה שנחשפו בו. נער בן 16 מתגלה מבין דפי היומן כרגיש, חושב, לומד, מודע מאוד לשינויים שחלים בו,  מנסה כל הזמן להתקדם. לפני כמה ימים נחשפה שוב אצילות כזו. זה קרה בערב ההשקה לספר "פשוט אל העולם" שכתבה נעמה הנקין, שנרצחה עם בעלה איתם בפיגוע לפני כשנתיים. "ברוכים הבאים להשקת ספרה הראשון והאחרון של נעמה", אמר שם אחד הדוברים בחיוך מריר. הנקין, גרפיקאית במקצועה, הפליאה לחרוז ולהמשיל ולדמות. ערב שלם דיברו חבריה וגם מבקרי ספרות על יצירתה המיוחדת. היומן של גיל־עד והשירים של נעמה רק מדגישים את הפער בין חייהם העדינים לבין האכזריות שבה נרצחו.

ב־1921 ,כשנרצח הסופר יוסף חיים ברנר, אמר על כך הסופר גרשום שופמן: "לא כמוֹ ת כל האדם, כי אם נרצח. נרצח בהתעללות, בידי פראים משוּסים, שגם דורם העשירי לא ידע את מי הרגו. וכאן הוא עיקר הכאב".

דיפדפתי קצת בכותרות השנה החולפת. אם  אצטרך לתת כותרת לכל הכותרות, היא תהיה:  אנא, קצת פרופורציות.

הכל היה כאן בגדול, בענק, בשיא העוצמה. אנחנו מדווחים על פוסט טיפשי של יאיר נתניהו כמו שכתב בפלורידה מדווח על הסופה המתקרבת. פיקוח נפש. כל אמירה מקושקשת מימין או משמאל היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, כל ציוץ לא מספיק אפוי - חורבן הבית. והנה הזדמנות קטנה לתקן ולשים דברים בפרופורציה הנכונה: כמה לעגו כאן לדני דנון כשנבחר לכהן כשגריר ישראל באו"ם. כמה ציניות הייתה כלפיו וכלפי נתניהו שמינה אותו. כמה געגועים פתאומיים לאבא אבן ולחיים הרצוג.

יצא לי לפגוש את דנון במסדרונות האו"ם אחרי המינוי, והוא סיפר לי שמונה ליו"ר ועדת המשפט של הארגון. זו הפעם הראשונה שנציג ישראלי נבחר לראשות ועדה קבועה, הסביר בהתלהבות. אחד מאנשי המשלחת הישראלית סיפר לי אז, לא לפרסום, על כוונת דנון להתמודד על תפקיד סגן נשיא העצרת הכללית של האו"ם. האמת היא שקצת גיחכתי בליבי. אבל הוא הצליח, וזה בהחלט מרשים. דנון החל לנהל את הישיבות של העצרת הכללית, וינהל גם את הישיבה בה ינאם השבוע נתניהו.

ואחרי עוד שנה של מלל, פטפטת, קשקשת -  שתיקה. מעניין שאת ראש השנה אנחנו מציינים ביומיים של חג, שבהם המצווה המרכזית אינה לדבר אלא דווקא לשתוק ולהקשיב לקול השופר. בבית הכנסת אנחנו מברכים ברכה יוצאת דופן: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר". לכמה רגעים לא צריך לדבר, להגיב ולהתווכח, אלא רק לשתוק ולשמוע. לא לקפוץ ולהגיד מה דעתנו, אלא להשתיק את הרעש וההמולה שמסביב, לטובת האזנה לקול טבעי ופשוט, לקולה של הנשמה. לא סתם העם היהודי מתחיל כך תמיד את השנה החדשה שלו.

מתוך הטור השבועי ב"ידיעות אחרונות".

17/9/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub