לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ההתחלות הקשות

ההתחלות הקשות

לעולם לא אשכח את האיש שהציל אותי בא‘ אלול תשנ“ד. והמעשה שהוא עשה לא עולה כסף או מצריך מאמץ מיוחד.

מאת

בשבילי כבר שנים שאלול הוא בראש ובראשונה החשש, שלא לומר החרדה, מקול הצלצול. התחלות חדשות בבית ספר חדש, בישיבה חדשה, אפילו בפעוטון חדש.

א‘ באלול תשנ“ד היה בשבילי באמת יום מלא בחרדה. התחלתי את זמן אלול בישיבה חדשה, אחרי שנזרקתי מהישיבה שבה למדתי. הייתי צריך למצוא לי מקום לימודים חדש. בעצם הוקפצתי, שלא בטובתי, מסוף כיתה י“א הישר לישיבה גבוהה. מה שאומר לימודים ברמה קשה יותר, עם תלמידים מבוגרים יותר שלא ספרו אותי, בעוד כל חבריי הטובים המשיכו יחד לכיתה י“ב באקס-ישיבה.

למה אני מספר לכם את כל זה? כדי להתבכיין? ממש לא. בסוף הכול הסתדר, ברוך השם. מצאתי חברים חדשים, וגם מסגרת שמתאימה לי. ובכל זאת, הימים הראשונים, השבועות הראשונים, אפילו החודשים הראשונים, היו בלתי נסבלים. עצב קיומי כזה. עצב אלולי. סביר להניח – בעצם בטוח – שיש כמה קוראים שילדיהם, או הם עצמם, נמצאים עכשיו בתקופה כזאת. של קשיים, של התחלות קשות, של געגועים הביתה או למקום הקודם. ושוב, זה יכול להיות בישיבה או בתיכון או באולפנה חדשה, וזה יכול להיות גם בצהרון חדש או בגן חדש.

אני לא איש מקצוע, אבל יש דבר אחד משותף לכל הקשיים הללו, בכל הגילים: ההתחלה. ובכן, חשוב לדעת שזה טבעי מאוד. כמו נעל חדשה ויפה שלוחצת בהתחלה, אבל ברור שזה עניין של זמן והכול יסתדר. צריך לזכור כל הזמן שרוב הקשיים יעברו, פשוט יחלפו. אני מבטיח לכם. רק תנו לזמן לעשות את שלו. אין טעם לעסוק בהם יותר מדי ואפילו לדבר עליהם. זה יעבור, ובדרך כלל יותר מהר ממה שחשבתם. על כל כך הרבה קשיים בתקופה הזאת אפשר לומר משפט פלאים: בואו נדבר שוב בסוף חשוון.

אלא שאז, בא‘ באלול תשנ“ד, לא ידעתי את כל מה שאני כותב פה עכשיו. כדרכם של מתחילים צעירים חשבתי שהדיכאון הזה יהיה מנת חלקי לנצח. ירדתי מגדולתי בישיבה ההיא וזהו. לא אקום עוד. אני זוכר איך נכנסתי אל החדר החדש בפנימייה, הנחתי בו את המזוודה וירדתי לבית המדרש. כשחזרתי בצהריים אחרי תפילת מנחה לטקס הכי מדכא בכל מוסד חדש – הצעת המצעים שכל כך מזכירים לך את הבית על המיטה הזרה – גיליתי שהטקס לא יוכל להתקיים. אין מזרן. אני לא יודע אם בבוקר היה שם מזרן ומישהו לקח, או שמראש לא היה. אבל אני יודע שעכשיו אין כאן מזרן. איזה ייאוש. הנה, גם מיטה להניח עליה את הראש אין לי.

יצאתי למסדרון ועמדתי לפרוץ בבכי, אבל אז הוא חלף על פניי. אחד הבחורים הרציניים בישיבה שסיים מן הסתם את החברותא של אחרי מנחה ועלה לאזור החדרים, לנוח כמה דקות לפני הלימודים של אחר הצהריים. ”שלום, אתה תלמיד חדש?“, הוא שאל וחייך. ”ברוך הבא. בהצלחה. הסתדרת כבר עם חדר?“.

יותר מזה אני לא זוכר הרבה. נדמה לי שאחר כך הוא אפילו עזר לי לארגן מזרן מאיזה מחסן בקצה המסדרון. אני לא בטוח. אבל אני כן בטוח שהוא התעניין בי לרגע, ודיבר ושאל וחייך, ואת החיוך הזה ואת האור שהוא האיר לי אני זוכר היטב עד היום. כמה שנים חלפו מאז? תעשו חשבון. מאלול תשנ“ד ועד אלול תשע“ז. 23 אלולים.

בעצם, למה אני משאיר את הצדיק הזה בעילום שם? מפרסמים עושי מצווה. קוראים לו גדי ליכט. אני לא יודע מה איתו היום. בטח הוא כבר תלמיד חכם גדול ומחייך גדול. אני כן יודע שאחיו הגדול הוא אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. ובמשך כל השנים, בכל פעם שאני שומע בחדשות ידיעה משעממת שקשורה בוועדת טרכטנברג, וועדת ששינסקי, מתווה הגז או כל סוגיה שבה מוזכר שמו של הבכיר במשרד המשפטים אבי ליכט – אני נזכר בחיוך של אחיו שהציל אותי בא‘ באלול תשנ“ד.

מה המסקנה מהסיפור הזה? נו, באמת. אתם כבר יודעים. ומה שמדהים זה שהיא לא עולה כסף או מצריכה מאמץ מיוחד. שיהיה לכולנו אלול שמח.

 

מתוך הטור השבועי ב"בשבע".

4/9/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 4/9/2017 14:45

תודה על המאמר קצר ועניין ומעביר את המסר! ישר כח

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub