לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הטישו שפקח את עיניי

הטישו שפקח את עיניי

אתה אולי ראית טישו. אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי.

מאת

ראיתי אותו בסמינריון האחרון. שקט. צנוע. בלי פצצות תאורה שמכריזים:

"היי עולם! תראה אותי. אני כאן"! שבדרך כלל מלוות נערים בגיל ההתבגרות.

שמתי לב למשהו מוזר בו. חריג בנוף. בהתחלה לא ידעתי בעצמי איך להגדיר את זה

אולי בפעם הראשונה שהבחנתי בו, כשכולם נכנסו בחוסר אלגנטיות לחדר אוכל והוא העדיף להימנע מדחיפות.

גם בפעם השנייה כשנכנס לחדר לפניי ובלי שאגיד לו התחיל לסדר את כל הכיסאות בכדי שהכיתה תהיה מוכנה ליחידה הראשונה על 'מהו מנהיג'.

רק בפעם השלישית, כשהיחידה הסתיימה וכולנו יצאנו החוצה לעבר הקפה והעוגיות הבנתי בברור את גודל השוני:

הוא הלך במסדרון לידנו ובשיא הטבעיות הרים חתיכה קטנה של טישו שהייתה מונחת על הרצפה. אף אחד משאר הנערים לא ראה אותה בכלל. גם אני לא.

מבחינתנו הטישו הזה היה שקוף. נעלם. קונוס בהצגה הגדולה שמילאנו בה שחקנים מרכזיים.

הןא גם היה מנותק לגמרי ממרחב הזמן והתודעה שלנו:

כאילו היה שם מאז ומעולם וכך גם צריך להיות.

הוא התכופף. תפס אותו. הרים. שם בפח. הדביק אותנו וחזר להתנהל בשיחה כאילו כלום.

אחרי שכולם הלכו קראתי לו לצד. שאלתי אותו:

"למה הרמת את הטישו הזה? אף אחד אחר לא הרים אותו...בשביל זה יש לנו עובדי ניקיון, לא?".

הוא הסתכל אליי וענה לי:

"סבתא שלי עלתה לארץ מעירק. היא לא ידעה קרוא וכתוב. סבא שלי, היה נגר ופרנס את כל המשפחה. בארץ סבתא שלי עבדה גם בניקיון ואמא תמיד סיפרה איך שחזרה הביתה עם כאבי גב. אתה אולי ראית טישו. אני ראיתי את כאבי הגב של סבתא שלי".

השתתקתי. לא יכולתי לדבר. תקראו לזה הלם. דמעות נקוו בעיני. משהו עצר לי בגרון.

אחר כך שאלתי את עצמי: למה לעזאזל לא ראיתי את חתיכת הטישו הזו?

מאותה הסיבה כנראה שלא ראיתי את מאות הטישואים הקודמים. מאותה הסיבה שלא בטוח שאחייג למשטרה אם אראה חתיכת צמיג קרוע באמצע כביש 6. כזה שיכול לסכן חיים.

מאותה הסיבה שלצערי כשאני ממש ממהר לעבודה אני לפעמים לא מבחין בקיומם של הטרמפיסטים שממהרים כמוני ורק מחכים לנהג שיצא לרגע מהטכנוקרטית המימוש העצמי שלו ויהיה מוכן להרים את העיניים מבנק המטרות שהוא סימן לעצמו בתחילת היום, בהן בין היתר ההגעה לפגישה בזמן.

ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה הייתי בגינה ציבורית, וחוץ מלהתבאס בקול ולמנות את החסרונות של ה'ישראלים המכוערים' שמלכלכים את כדור הארץ שלנו, אשכרה עצרתי הכול, תפסתי יוזמה, לקחתי שקית זבל ענקית ופצחתי במבצע ניקיון אישי בכדי להפוך את הארץ האהובה שלי לנקייה ויפה יותר.

הנער שהרים את חתיכת הטישו, עשה מעשה הרבה יותר גדול מאשר ניקיון חד פעמי:

במעשה שלו, הוא קודם כל לימד אותי שלפעמים אתה מסוגל לראות 6/6 אבל בעצם לא לראות כלום. להתעלם לגמרי מכל מה שקורה מעבר לטריטוריה האגוצנטרית שלך.

בזה שהוא הרים את הטישו, הוא בעצם לימד אותי והזכיר לי שיש קשר ברור ונסיבתי בין כל הדברים שעוברים על פנינו:

אני יכול להתעלם מהטישו, אבל אז מי שיצטרך להרים אותו במקומי תהיה אשה קשת יום או אם חד הורית שמנסה בסך הכול לפרנס בכבוד את הילדים שלה. וזה לא הולך להעלם בגלל שהזנחתי את הראייה האכפתית שלי.

מישהו כאן יצטרך להתכופף ולפלוט אנחה על כאב הגב שלו:

ואם זה לא יהיה אני, או נער צעיר, אז זו כנראה תהיה האשה קשת היום הזו.

הבנתי שאין זמן מתאים יותר מהחופש הגדול כדי לאמן את האינטליגנציה האכפתית שלי: להסתכל במרחב. להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם. לדבר פחות ולעשות יותר.

כי אלוהים, כך אנחנו יודעים, נמצא גם בפרטים הקטנים.

ותיקון העולם, חייב לעבור גם דרך הדברים האפורים והיומיומיים האלו.

ממש כמו הטישו הזרוק הזה, שמחכה לראות מי יהיה הראשון שיבחין בו. ישים בפח.

ויהפוך את העולם לנקי וטוב יותר.

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub