השבוע חל יום האב בארה"ב, ולמרות שכאן לא חוגגים יום מיוחד לאב, נזכרתי באבי, יהי זכרו ברוך.  

הוריי, הרב משולם והרבנית אסתר יונגרייז, זכרונם לברכה, היו הרב והרבנית של בית הכנסת האורתודוכסי בנורת' וודמיר - לונג איילנד, בשנות הששים. מכיוון שלא היה במקום בית ספר דתי, הוריי שלחו אותי ללמוד בקווינס, אזור אחר בניו יורק.

בתחילת כתה ג', יצאתי ליומי הראשון בבית הספר המרוחק. בשעה 7:15, אבי ליווה אותי אל תחנת האוטובוס. הודיעו לי מראש שלא יהיו מקומות ישיבה פנויים בהסעה, אז לקחתי את תיק הגב שלי כדי שאוכל לשבת עליו. כשחיכינו לאוטובוס, התחלתי להרגיש איך החרדה והפחד משתלטים עליי. סוף סוף הגיע רגע ההתנסות החדש, בבית ספר שבו איני מכיר אף אחד. מחשבות מפחידות התרוצצו בלבי במהירות מסחררת. בלי חברים... בית ספר זר... משהו חדש לגמרי.

 כשאוטובוס התלמידים הצהוב הישן עצר בתחנה, פניתי לאחור ונופפתי לאבי. וכשעליתי להסעה הבחנתי בששים זוגות עיניים זרות שננעצות בי. הפחדים לא הרפו ממני, והייתי זקוק למנה אחרונה של ביטחון. פניתי שוב לאחור ונופפתי לאבי, והוא נופף לי בחזרה. האוטובוס יצא לדרכו ודמעות זלגו מעיניי.

אבי אמר לי שאתפוס את השולחן הקדמי בכיתה, כדי שאוכל לשבת קרוב למלמד. נכנסתי לחדר הכיתה והתיישבתי בחלקו הקדמי. לא הכרתי אף תלמיד. ישבתי שם מפוחד מאוד וחיכיתי שהלימודים יחלו.

 הוא עמד שם, ונופף לי מבעד לחלון, כשהוא חותך בשפתיו את המלים, "יהיה בסדר!"

הרב נכנס לכיתה, התיישב בכיסאו והחל להקריא שמות. משום מה הרמתי את עיני והבטתי ימינה, אל דלת הכיתה, ומבעד לחלון הזכוכית הנקי שבה – הוא עמד! אי אפשר היה לטעות במראהו המלכותי של אבי. הוא עמד ונופף לי מבעד לחלון, כשהוא חותך בשפתיו את המלים, "יהיה בסדר!"

מה שלא ידעתי הוא שאבי ראה אותי בוכה דרך חלון האוטובוס, והחליט לנסוע במכוניתו בעקבות ההסעה עד לבית ספרי החדש. הוא רצה לוודא שהגעתי בשלום, ושיומי הראשון לא היה טראומטי לחלוטין.

אבי היה מוכר כענק העדין. אדם שהתאפיין במידת החסד, ושכל מה שאמר, והצורה שבה נאמרו הדברים, שיקפו והקרינו את נשמתו האוהבת. הוא בילה את ימיו ולילותיו בהשמעת מסרים נפלאים מהתורה, ובהקניית רוחניות אמיתית לקהילת "נורת' וודמיר". לרובם הגדול של אנשים אלה לא היה שום חינוך יהודי פורמאלי - או בלתי פורמאלי - קודם, והם פשוט לא ידעו כלום על מורשתם הדגולה. לאבי היו כתפיים רחבות ביותר, בהיבט המטאפורי של המונח. כל מי שהכיר אותו ראה בו משען יציב של אחריות, נחמה, כוח פנימי וביטחון. אנשים היו נמשכים אליו באופן טבעי בתקופות קשות, משום שהוא היה מרגיש באופן אינטואיטיבי בכאבו של כל אדם בצורה ממשית ומוחשית. הם ידעו שהוא יכיל את בעיותיהם, יזדהה איתם ויתן את התובנה וההכוונה, שיעזרו להם לפלס את דרכם במסלולים המשובשים של החיים.

יש בחיים זמנים שבהם אנו צריכים שירגיעו אותנו, שיהיה בסדר. בין אם מדובר בבעיית בריאות, אבדן קרוב, סכסוך משפחתי, ילד קשה או בעיות כלכליות, אבי היה שם והרגיע את הפחדים הרבים שאחזו בכולנו, בקולו החם, בחיוכו האוהב ובדברי תורה. כשהייתי שומע את המלים האלה "הכל יהיה בסדר", הייתי מרגיש תחושת ביטחון נפלאה.

 כשיצאתי למחנה קיץ מחוץ לבית, הייתי הילד שקיבל הכי הרבה מכתבים. אינספור מכתבים מכל צורה וצבע הגיעו כל יום; רובם מאבי שסיפר לי כמה הוא אוהב אותי ומתגעגע אליי. רגישותו וליבו האוהב נתנו לו את היכולת להגיע לאחרים בצערם וביגונם. הוא היה נכון לצייד אותם בשמחה ובאמונה, בתקוה ובאומץ, שהם היו צריכים כדי להתמודד עם כל מה שעמד מולם. עד היום, נותר רושם עמוק מדברי העידוד והעצות שלו, בליבם ובנפשם של אלה שהתייעצו עמו לפני עשרות שנים.

ביום האב, בואו נזכור את אהבתם חסרת התנאים של הורינו. ולאלה מאיתנו שלא שפר עליהם מזלם עם הורים מתפקדים ואוהבים מספיק, בואו נזכור את האנשים המיוחדים שעמם יש לנו קשר מיוחד כזה. בואו נעצור כדי לחשוב ולהעריך את כל הטוב שהם עשו למעננו. ולאלה שהוריהם עדיין איתם, נצלו את ההזדמנות הזאת לכתוב להם מכתב שיבטא את תודותיכם הכנות על מה שעשו עבורכם.

 אני מודה לאלוקים שנתן לי אב, שלא רק אהב אותי ואת אחיי ואחיותי, אלא הקדיש כל רגע בחייו לבני משפחתו, קהילתו ועמו. הוא לא רק השפיע על חיי באופן בל ישוער, אלא נגע עמוק בחייהם של אינספור בני אדם. הכוח המניע בחייו של אבי היה אהבה תמידית ובלתי פוסקת לכל אדם, ובדיוק האהבה הזאת היא שמגדירה את מורשתו. תהא נשמתו היקרה של אבי צרורה בצרור החיים, וזכרו ומעשיו הטובים יעמדו לזכות כולנו.

לעלוי נשמת הרב משולם הלוי יונגרייז בן הרב אשר אנשל הלוי יונגרייז זצ"ל