רוב האנשים עושים ביטוח חיים; אני עושה ביטוח ביציות. החודש אעבור הקפאת ביציות, או ויטריפיקציה, שיטה שנועדה לשמר את פוטנציאל הרבייה של נשים.

בפעם הראשונה שהלכתי לאנדוקרינולוג מומחה לפריון הייתי בתחילת שנות ה- 30 לחיי, והלכתי אליו כדי לאסוף מידע, "אם חס וחלילה בגיל 35 עדיין אהיה רווקה". יום הולדת 35 הגיע וחלף וטרם מצאתי את ה"מיועד".

נהגתי להתבדח שהמשפט "אל דאגה, חוץ מגלידה יש לי במקפיא גם חצי מהתינוקות העתידיים שלנו" יהיה משפט פתיחה טוב לדייט ראשון. כיום זו לא בדיחה. כשיום ההולדת ה- 37 באופק, הגיע הזמן לקבל כמה החלטות גורליות. המחקרים טוענים כי בגיל 37 חלה ירידה באיכות הביציות, עד כדי כך שמומחי פוריות רבים ישקלו לא להקפיא ביציות של נשים מגיל 38 או 39. זהו חלון ההזדמנויות שלי, ובעידודו של הרב שלי, אני קופצת על ההזדמנות.

אני לא מרגישה שיש פה ערבות לכך שאפגוש את בן-הזוג שלי, שיהיו לנו בעיות פוריות או אפילו שהביציות האלה יצליחו להיות מופרות, במקרה שנזדקק להפריית מבחנה. זוהי הדרך שלי להראות לאלוקים שאני עושה כל שביכולתי ומשאירה את כל השאר לטיפולו.

זוהי הדרך שלי להראות לאלוקים שאני עושה כל שביכולתי ומשאירה את כל השאר לטיפולו.

במהלך פגישת ייעוץ שהיא בגדר חובה עבור כל מי שעוברת הקפאת ביציות, נשאלתי כמה ילדים אני רוצה שיהיו לי. חשבתי.

"ילד אחד יהיה מתנה נפלאה. שניים או שלושה יהיו זכייה בלוטו". היועצת המשיכה והסבירה את הסטטיסטיקה. "אנו ממליצים שעבור כל ילד פוטנציאלי תקפיאי 10 ביציות". אוקיי.

"אז אם יהיו לך פחות מ- 20, או אפילו פחות מ- 10, תרצי שנחזור על התהליך", ספק אומרת, ספק שואלת.

חשבתי שוב. לא.

כשמסתכלים אני מסתכלת על התמונה הכוללת: חשבון הבנק שלי, גופי ונפשי, אני מתייחסת לזה כאל עסקה חד-פעמית. אני מפציצה את הגוף שלי בהורמונים מלאכותיים בסוג של חוזה עם אלוקים - אני אעשה את ההשתדלות הנראית כדבר ההגיוני ביותר ואזכור שזה כל מה שמצפים ממני. כפי שמלמדת המשנה ב"פרקי אבות", "לאֹ עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלאֹ אַתָּה בֶן חרִֹין לְהִבָּטֵל מִמֶּנָּה". אנו מצופים לעשות את המאמצים המירביים הסבירים, ובה בעת להכיר בכך שהאל מטפל בתוצאה. לכן, בכל פעם שאני נכנסת למרפאת הפוריות, אישה רווקה, אני מודה לאלוקים על ההזדמנות לשתף עמו פעולה בעולם הזה. ובכל פעם שאני מזריקה לעצמי תרופה שמעודדת ייצור זקיקים, אני מבקשת מהשם לראות כמה אני מתאמצת וכמה אני בוטחת בו.

אני נזכרת במשל על קבוצת איכרים והרב שלהם. בתקופת בצורת, האיכרים ניגשים למנהיג שלהם נואשים לקבל הכוונה והנחיה, כיוון שחייהם תלויים בגשם. הרב אומר להם, "בואו ניפגש על ראש הגבעה ליד הכניסה לעיירה בדיוק בשעת הצהריים מחר. בואו מוכנים להתפלל. נבקש מאלוקים להוריד גשם והוא ישמע את תפילותינו".

האיכרים חשים הקלה. יש להם הוראות ברורות שהם מוכנים לבצע. למחרת היום הם מגיעים, בדיוק כפי שאמר הרב, והרב שולח אותם לדרכם.

הם חשים מבולבלים "אבל אמרת לנו לבוא ולהתפלל. אנחנו כאן".

הרב מביט באנשיו ושואל אותם, "האם האמנתם שאלוקים ייענה לתפילתכם ויביא גשם?"

הם מהנהנים.

"אז איפה מעילי הגשם שלכם?"

האיכרים הבינו את הנקודה. אם הם מצפים מאלוקים להיענות לבקשתם, עליהם להכין את עצמם לקבל את ברכותיו.

אם אתם מצפים מאלוקים להיענות לבקשתכם, עליכם להכין את עצמכם לקבל את ברכותיו.

לא הייתי אומרת שאני לוקחת איתי את מעיל הגשם שלי איתי כל יום. לפעמים אני תוהה אם אין דרכים יעילות יותר להשתמש בכספי החסכונות שלי, אם לא אתחרט על כך שציוויתי את גופי לתהליך רפואי זה מתוך בחירה, אם לא אצטער על כך שלא עשיתי זאת יותר מפעם אחת. אולם ישנם רגעים בהם אני מתבוננת על חיי כפי שהם: בלי בן זוג, מגרדת את גיל 40 ועם חיים מלאי מתנות בלתי צפויות והזדמנויות מרגשות. ואני חושבת שאם יש משהו אחד שלמדתי, הרי שאני יכולה לעשות את מקסימום ההשתדלות שלי ואז להישען לאחור ולראות מהי תוכניתו הקסומה של אלוקים בשבילי. עד כה, תוכנית זו התעלתה על חלומותיי הפרועים ביותר - לטוב ולרע.

אני לא לבד. נשים בגילי ובשלב דומה לשלי משקיעות אנרגיה בטיפולי פוריות, תארים מתקדמים, קרנות פנסיה ושיעורי יוגה. למרות שמצבי הוא אולי תוצר של העידן המודרני, אני מאמינה כי אנו חלק ממסורת ארוכה של נשים יהודיות. היהודים יצאו ממצרים בחיפזון כזה שלא היה להם זמן לתת לבצק לתפוח. ועדיין, אלוקים חצה את הים באורח פלא ומרים הובילה את הנשים בשירה בעודן מתופפות בתופים.

וכאן השאלה מתבקשת היא: אם הן עזבו בכזה חיפזון, איך היה להן זמן לארוז כלי נגינה?

כן, היה להן. כיוון שהנשים היהודיות ידעו, אפילו ברגעים הקשים ביותר, שיגיע יום בו הן תשרנה. בתוך כל הסבל, הן האמינו שיגיע זמן בו הן יודו לאלוקים ויחזו בטובו מתגלה. אז הן ארזו את התופים. אם אתם מצפים לגשם, אתם לוקחים מעיל.a אם אתם מצפים שיהיה על מה לשמוח, אתם מתכוננים.

הביציות האלה הן מעיל הגשם שלי והתוף שלי. לא משנה מה צפוי לי בשנים הבאות, אני מתכוונת לשיר, כיוון שאני חלק ממורשת של נשים שעשו כן. ואני מקווה שביום מן הימים נכדינו יחייכו למחשבה על מאמצינו ויודו לנו על כך שקיווינו והאמנו. ולעת עתה, לצד הגלידה, יש לי ביציות במקפיא.