לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אהוב נפשנו

אהוב נפשנו

לרב בני אלון ז”ל הייתה סגולה שקשה למצוא בשיח המתלהט והמתלהם של היום: נעימות.

מאת

אני לא יודע אם כשמשפחת אלון ניסחה את הודעת האבל שיצאה בחופזה בווטסאפ בצהרי יום שישי, היא התכוונה רק לשתף אותנו ברגשותיה, או אולי גם קצת לתאר לנו מה כולנו מרגישים. “אהוב נפשנו” – זה התואר שהם הצמידו לראש משפחתם ז”ל, בטקסט שכמה שעות אחר כך גם הודפס במודעת האבל הצנועה שנתלתה לפני שבת ברחובות ירושלים. לא ראש הישיבה, לא הח”כ, לא השר, לא איש החזון והעשייה. אהוב נפשנו. אנשי מילים יודעים את סוד הצמצום. איך לסכם מסכת חיים שלמה בשתי מילים, אפילו במודעת אבל שבה נוטים בדרך כלל להרבות בסופרלטיבים ומליצות.

גם בלוויה עצמה לא נישאו נאומים והספדים ארוכים, ולא רק בגלל הזמן הקצר (כשלוש שעות לפני כניסת השבת). הרב בני אלון ביקש שלא יספידו אותו. בסופו של דבר הסכים שאשתו והילדים יאמרו כמה מילות פרידה.

“בֶּ ני, אישי, מורי, דודי ורעי”, פתחה אשתו אמונה את הספדה הקצר, “בני שאהבה נפשי. כמה סבלת. בכמה ייסורים הזדככת והזדככת. אנחנו התקשינו לראות בסבל שלך אבל אתה קיבלת עליך את הייסורים בשלווה, בהכנעה, בהתבטלות גמורה. כאבה לך הפגיעה שהמחלה פגעה בעבודת השם שלך. פגעה בעשייה הכל-כך חיונית שלך למען עם ישראל. פגעה בתלמוד התורה שלך, שתמיד הביא אותך לידי עוד מעשה. אבל היית שלם עם הסבל. שלם עם עצמך. והיית מלא תודה, לא הפסקת להודות לי ולילדים הנהדרים שלנו, על כל דבר שעשינו כדי לנסות להקל עליך ולו במעט. לא הפסקת ללחוש ‘תודה’ מאירת פנים לכל רופא שטיפל בך, לכל אחות, לכל אדם. ולא הפסקת להביע תודה לריבונו של עולם. היית מאושר על שבנינו ובנותינו חיים כולם בארץ ישראל וקשורים לתורתה של ארץ ישראל בדור המופלא הזה. וכמה שמחת על הזכות שניתנה לך כחולייה בשרשרת הדורות הנצחית להיות שותף בגאולת ירושלים ובנס התגשמות חזון העצמות היבשות בדור הזה.

“והרי עוד בגיל 19 ,בני, ואתה עלם חמודות עם ברק תמידי בעיניים וספר תמידי ביד, כשהודענו להורינו שהחלטנו להינשא, ואבי שאל אותך: מה אתה מתכוון לעשות בחיים? חייכת והשבת שתעשה מה שעם ישראל יצטרך. למען עם ישראל מסרת את הנפש, בני, בתורה, ביישוב הארץ, בכל תחום שיכולת. אפילו לפוליטיקה הסכמת להיכנס אם זה מה שעם ישראל צריך... ואת הכול עשית בכישרון גדול, ביצירתיות אינסופית, ואף פעם לא על מנת לקבל פרס או פרסום או כבוד כזה או אחר. מלבד הכבוד שבלהיות אחד מבניה של ציון, ואיני קוראת ‘בניה’ אלא ‘בוניה’. תודה לך בני אהובי על כמעט 43 שנים של נישואין ושל חברות. תודה על נדיבות לבך. על שמחתך הפשוטה. על דאגתך חסרת הגבולות לי, לילדינו ולנכדים המתוקים שלנו שכבר לא יטפסו על ברכיך ועל כתפיך האיתנות. לבנימין אמר ידיד ה’ ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן”.

כמה חסרים לנו בציבוריות של היום אנשים כמוהו. נכון, יש דוברים רהוטים וחדים, בפוליטיקה וגם בתקשורת, שלא חוששים להביע דעה נחרצת (וצודקת) - אבל מה באשר לסגנון? לבני אלון הייתה סגולה שקשה למצוא בשיח המתלהט והמתלהם של היום: נעימות. הוא פשוט היה אדם מקסים. לכולם. וזה ממש לא כי הוא היה מתייפייף או איש של פשרות. הכי לא. אבל תמיד הכול נאמר ונעשה במין לווית חן כזאת, בנועם, בתבונה, בחיוך. לא כדי להעליב בטוויטר ולא כדי להביס באולפן ולא כדי שיהיה קטע ויראלי לשתף.

הייתה לו יכולת נדירה לומר דברים תקיפים ונחרצים ונוקבים במתיקות. בעיניי זו ממש מורשתו. מורשת שצריך לחשוב איך אנחנו מאמצים. לא רק בפוליטיקה, גם בחיים עצמם.

כמה חבל שלא נשמע יותר את המתיקות הזאת. ואגב, קולו לא נדם השבוע, אלא למעשה כבר לפני כמה שנים, כשבגלל מחלתו איבד את יכולת הדיבור. בריאיון האחרון שנערך עמו הוא סיפר לרבקי גולדפינגר מה הכי מפריע לו במצבו הרפואי הקשה: “בחיים, וגם על פי ההלכה, ‘הרהור לאו כדיבור דמי’ (הרהור אינו דומה לדיבור), ואי אפשר לצאת ידי חובת קריאת שמע וברכות אחרות בהרהור בלבד. פרט לקושי לדבר, כבר זמן רב שאיני יכול לברך ברכות הנהנין בגלל שאינני אוכל או שותה דרך הפה. התחושות הן לא רק הלכתיות, אלא מציאותיות. בסופו של דבר, האדם נקרא ‘מדַ בֵּ ר’ וחיבור הנפש והגוף אמור להתבטא בהנאה ממזון ומשקה. כל זה כמובן קשה. אבל אני מלא תודה לקדןש ברוך הוא על כל רגע ורגע של חיים, ועל עצם העובדה שקיימים היום אמצעים רפואיים לתזונה וגם לנשימה ולדיבור”.

אורי בנק היה יד ימינו של הרב בני אלון במשך 21 שנים. נדיר למצוא עוזר שכה מעריץ את הבוס. הרי במקרים רבים, ככל שאתה מתקרב יותר אל כבוד השר ההערכה שלך כלפיו יורדת. בטח אם אתה עובד איתו שנים באופן צמוד. בשבוע האחרון מפרסם בנק בכל יום קטע קצר תחת הכותרת: “דברים שלמדתי ממורי ורבי בני אלון”.

הנה דוגמה אחת: “להאיר פנים לכל איש/ה שנקרה בדרכך. בני היה מקפיד על כך במיוחד במסדרונות הכנסת כאשר נפגש באנשי המנהל האחראים על הניקיון, ההסעדה, הביטחון והבינוי – מתוך תחושה שדווקא שם יש כאלה המרגישים מורמים מעם ולכן מתייחסים לכל אלה כאילו הם שקופים”.

יהי זכרו ברוך.

 

מתוך הטור ב"בשבע". 

15/5/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub