חשבתי הרבה על לאונרד כהן בזמן האחרון, בעודנו מתקרבים לזמן החשוך ביותר בשנה. אולי הסיבה לכך היא שכהן היה אדם שנדמה היה שמרגיש הכי בבית במקומות האפלים והשבורים של עולמנו. פגשתי אותו לראשונה כנערה צעירה במושב האחורי של מכונית וולבו כחולה, בנסיעה המשפחתית השנתית שלנו לבקר את סבא וסבתא במיאמי. באותם ימים שלפני עידן האייפד והאוזניות, כל מה שעשינו באותה נסיעה עשינו ביחד: ספרנו לוחיות רישוי, הקשבנו לסיפורים וכן – שרנו שירים בצוותא. ואז, תמיד הייתה נקודה כלשהי בנסיעה, בשעת לילה מאוחרת, שאבא שלי היה שר לנו. הוא היה מעריץ גדול של לאונרד כהן והיה שר את "סוזן" ואיך היא "אותך לוקחת אל ביתה ליד הנחל" (תרגום של נעמי שמר). בעודו ממשיך לתאר כיצד "תפוזים ותה הכינה, שבאים מארץ סין הם", במוחי הצעיר עלה דימוי של סירת קאנו מלאה קלמנטינות.

העולם אולי רחוק מלהיות מושלם, אולם אין פירוש הדבר שהוא רע.

לאחר מכן פגשתי את לאונרד כהן כמתבגרת קודרת כשקראתי את השירה שלו. גיליתי משורר המזכיר לנו ש"בכל דבר יש סדק, כך האור יכול להיכנס פנימה". העולם אולי רחוק מלהיות מושלם, אולם אין פירוש הדבר שהוא רע. בהירות זו היא שגרמה לי לחשוב על האיש שעל קברו כתוב אליעזר הכהן, וכיצד הוא עשוי לעזור לנו לפגוש את האפלה שסובבת אותנו כעת – בעולם, בחיינו ובעודנו מתקרבים לחג החנוכה.

פגישה עם החושך

כיהודים, איננו בורחים ממאבקים – אנו מתמודדים עמם בגבורה. מדי בוקר אנו מודים לאלוקים ש"יוצר אור ובורא חושך", מתוך הכרה במקור היחיד של האור והשמחה, כמו גם של החשכה והקושי. אנו יודעים כי החוויה האנושית תכיל באופן בלתי נמנע רגעים אפלים. היהודי הראשון, אברהם אבינו, שתל תובנה זו ב-DNA הרוחני שלנו. כשהוא נקרא על-ידי אלוקים לעשות את הבלתי ניתן להעלות על הדעת, להקריב את בנו אהובו יצחק, הוא עונה: "הנני". אין זו תשובתו של אדם שמבין או בהכרח מסכים עם מה שעומד לפניו – זוהי פשוט הצהרה של נכונות. הקריאה דחופה, הכאב הצפוי אדיר לאין שיעור ועדיין – אברהם מתייצב לפגישה.

לאונרד כהן הפגין את אותה יכולת יהודית להתייצב לפגישה עם החושך באלבומו האחרון. "הנני, הנני", הוא שר עם החזן והמקהלה של בית הכנסת של ילדותו במונטריאול. אין זו הצהרה של הבנה או הנאה. זוהי פתיחות להיות נוכח עם הדברים כפי שהם. וזוהי הנשמה היהודית – היכולת למצוא את עצמנו בעולם מלא בחשכה ולהישאר ערים למציאות שלנו. לקרוא על הרס בל-יתואר ולחוות רגעים של "אינני יכול להמשיך ככה" משל עצמנו, אך להמשיך לומר "הנני". כשהעולם עסוק בהקהיית הרגשות, בניסיון לשכוח או לפחות להפחית את הכאב, אנו יכולים לבחור להישאר ערים; גם אם – ודווקא כאשר – המציאות כואבת.

למצוא את האור

אולם אין זה מספיק לפגוש את החושך. המשימה שלנו היא למצוא את האור. אני תמיד נדהמת מהסיפור על המכבים ועל מציאת הכד היחיד והמיוחד של שמן זית טהור שהתאים להדלקת מנורת בית המקדש. הם היו בתוך בית מקדש הרוס לחלוטין. מקום הקדושה הגדולה ביותר והחיבור הגדול ביותר לאלוקים הפך לחורבה. אני מדמיינת לעצמי את מראות ליל הבדולח. ומה הם עשו? הם הדליקו את המנורה. לא הייתה להם שום ידיעה מה טומן בחובו המחר. אולם באותו רגע הם מצאו בתוכם את התקווה והנחישות להמשיך הלאה – להכריז על אור ועל חיים. זהו הנס האמיתי.

"רציתי לעמוד עם אלה שרואים את עולמו הקדוש והשבור של אלוקים כפי שהוא, ועדיין מוצאים את האומץ והכוח לשבח אותו".

אנחנו לא רק מתמודדים עם החושך, אנחנו מוצאים סיבה לתקווה ולשבח. בתארו את ההשראה שהביאה אותו לכתוב את "הללויה", אמר כהן, "רציתי לעמוד עם אלה שרואים את עולמו הקדוש והשבור של אלוקים כפי שהוא, ועדיין מוצאים את האומץ והכוח לשבח אותו".

בזמנים של חשכה עמוקה ובלבול, קל לברוח. אולם יש אור שקורא לנו. הוא מתחיל בהצהרת "הנני", אולם זוהי רק ההתחלה. לכולנו יש "פך שמן טהור" בתוכנו. המקום בו אין לנו מספיק – כסף, אהבה, אנרגיה או תקווה – ואז עלינו למצוא את האומץ להמשיך הלאה, למצוא סיבה לשבח. לא מדובר בהכחשת הקשיים – מדובר בגילוי הטוב החבוי בתוכם.

לאונרד כהן סיים לשיר. אולם אנו יכולים עדיין להמשיך למצוא את האור ולגלות את ה"הללויה" שלנו.

לעילוי נשמת אליעזר בן ניסן הכהן

לקריאת המאמר באנגלית ליחצו כאן