נפלתי ושברתי את הקרסול שלי. אני צריכה ניתוח – עם פלטינות ומסמרים.

זה רק קרסול, נכון? אבל כשזה הקרסול שלכם, זה כבר לא כל כך פשוט.

הבן שלי אומר, "קטן עלייך". "אחרי כל הצרות שהתמודדת עמן" – בן שנרצח על-ידי מחבלים.

לפני חמש עשרה שנה, בני בן ה- 13, קובי, נרצח על-ידי מחבלים. כך שאני יודעת סבל מהו, למרות הכל, הקרסול השבור שלי הוא לא עניין קטן בשבילי, הספר האחרון שלי נקרא: הדרך ליצירת חוסן. מצחיק! הנה אני כאן ואני לא כל כך חסינה... אני די רכרוכית. ומפוחדת עד אימה.

אז מתוך תקווה להחדיר בעצמי (ואולי גם באנשים נוספים) קצת אומץ, חשבתי על הלקחים שקרסול שבור יכול ללמד אותנו:

1.      אלוקים שולח לכם מתנות. קחו אותן.

כשהייתי בבית החולים לפני הניתוח, התפללתי עם יותר כוונה ממה שהתפללתי זה זמן רב. התפללתי להחלמתי, להחלמת כל חבריי החולים או הכאובים ולהחלמת כל עם ישראל. מדוע אני חייבת ליפול כדי להתפלל? כשדיברתי עם הרב שלי הוא אמר, "אל תשאלי את עצמך אם זה יחזיק מעמד או אם זה אמיתי. פשוט קבלי את השינויים והעריכי אותם. השתמשי בהם ברגע זה".

2.      הסתכל במוסריות שלך בעיניים.

בחדר הניתוח משילים אותנו מהכל, לא רק מהבגדים. אנו שוכבים שם, רועדים בחדר לבן ושומם, כשהמנורות מעל למיטת הניתוח הצרה נראות כמו זרועותיה של מדוזה פרהיסטורית ענקית ואנו מתפללים שנשרוד את זה. לפעמים אנו צריכים להשתחרר מכל היומרות והאשליות שלנו. להסתכל על עצמנו כאילו אנחנו עומדים על הקצה. עד כמה שאנו שונאים להודות בכך, אנו תמיד עומדים בין חיים למוות. החיים יקרים לאין ערוך.

3.      זה בסדר לבקש עזרה.

ביקשתי מחברה, "תכיני לי קישואים". היה לי כל כך קשה לבקש, אבל עשיתי זאת. לפעמים אנו חייבים לבקש את מה שאנחנו רוצים באופן ישיר. אפשר לבקש מאלוקים באותו אופן. הרי אנו במצוקה קשה. חבר שהתמודד עם נסיבות קשות ביותר סיפר לי שבשלב מסוים הוא אמר לאלוקים: זה יותר מדי בשבילי. אני מפקיד את זה בידיך.

4.      העולם בנוי על מעשי נדיבות.

כל מרק וכל פשטידה שהביאו לי ולמשפחתי טמנו בתוכם מסר: אכפת לנו ממך. אנחנו נטפל בך. את לא לבד בכל הסיפור הזה. הקהילה שלי המטירה עליי גשם של נדיבות.

5. העריכו.

לא משנה כמה המצב קשה, כואב או מסובך, תמיד יש משהו להעריך. הכירו תודה על כך שאתם בחיים. כשיצאתי החוצה בפעם הראשונה לאחר הניתוח – האוויר, העצים, השמיים –הכל נראה לי כמו נס. אולם חשוב מכל, חשתי הכרת הטוב ענקית על בעלי וילדיי. תודה, סת'!

6. אנו חווים חמלה של אחרים כדי שנוכל להעניק חמלה.

לעולם לא אסתכל על מישהו עם גבס באותה צורה. או על אדם בכיסא גלגלים או על אדם עם הליכון. אנסה לעזור יותר, לנהוג כלפיו בחמלה, להתאמץ כדי להכין לו מרק או תבשיל.

7. זוהי קריאת התעוררות. התעוררו.

האל נתן לכם בעיטה בישבן, אולי אפילו קריאת התעוררות. אני חייבת לעבוד על השאננות שלי, העצלנות שלי, היכולת שלי לסלוח לעצמי כל כך בקלות. נכון שאני ובעלי יצרנו את "קרן קובי מנדל" באמצעותה סייענו לאלפי ילדים יתומים, אולם זה לא אומר שעשיתי מספיק בקהילה שלי ובתחומי חיים אחרים.

8. אם זה ניתן, נסו להפסיק לדאוג.

אם אתם כמוני, כנראה שתמשיכו לדאוג ולא משנה מה. אני אדם עם חרדות. אולם דעו זאת: הדבר שאתם דואגים בגללו הוא קרוב לוודאי לא מה שיפגע בכם. אושר גדול מגיע כשהכי פחות מצפים לו. אז טפחו קצת אמונה. או הרבה.

9. אתם לא האחראים כאן.

נכון לעכשיו, אני לא יכולה ללכת; אני בכיסא גלגלים. אני רואה כיצד העולם מצטמצם כשנמצאים בכיסא גלגלים. עד כמה הפכתי להיות תלותית. הייתי צריכה לבקש מאנשים זרים לגמרי שיעזרו לי בשירותים ליד חדר המיון כיוון שבעלי לא יכול היה להיכנס איתי לשם. אלוקים הפך את התלות שלי באחרים לברורה, כדי להזכיר לי עד כמה אני תלויה בו. אתם חושבים שאתם האחראים? תשכחו מזה. במקום זאת, הישארו נכוחים לרגע ופתוחים והתייחסו לכל יום כמסתורין וכנס העומד להתגלות.