אלי ויזל שינה את חיי
זוכה פרס נובל הלך לעולמו בגיל 87. תשוקתו לחיים וליהדות הותירו בי חותם בלתי נשכח.
אלי ויזל, שהלך השבוע לעולמו בגיל 87, זכה בפרס נובל והיה דמות ספרותית בולטת, שספרו הלילה מתאר את חוויותיו המחרידות במחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד ומשמש כאחת העדויות העוצמתיות ביותר על השואה. הוא היה אחד האנשים המעטים שהטביעו את חותם המציאות של השואה בתודעת האנושות.
בשנות ילדותי, אלי ויזל ייצג עבורי את היהדות עצמה. לא פחות.
כילדה, אמי לקחה אותנו לשמוע אותו נואם מדי שנה בבית הכנסת שלנו בשיקגו. אלי ויזל היה חבר של הרב והוא פינה זמן בלוח הזמנים העמוס שלו כדי להעביר הרצאה לקהילה הפרברית שלנו בשיקגו מדי שנה.
הרצאות אלה הפכו את היהדות למרגשת עבורי. אלי ויזל, שנולד ברומניה ב- 1928, גדל על הסיפורים שסיפר לו סבו פייג, חבר הקהילה החסידית ויז'ניץ, והוא שיתף אותנו בחלק מסיפורים אלה.
הוא סיפר על חיים מלאי סמליות ומשמעות: על רוכלים עניים שחיפשו עושר ועל אנשים רגילים הכמהים לקדושה ולאלוקים. סיפורים על אנשים שחייהם היו מלאים בלמידה, שמעשיהם הטובים אפשרו לעולם להמשיך במסלולו.
הייתי מרותקת. מעולם לא שמעתי סיפורים כאלה בשום מקום. בעולמות אותם תיאר אלי ויזל, הכמיהה למשמעות ולרוחניות הייתה הנורמה.
ההיפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות".
חייו של אלי ויזל עצמו שיקפו מציאות זו – שטבעי להתייחס לחיים ברצינות, שיש לנו חובה להפוך את העולם למקום טוב יותר. בראיון לניו יורק טיימס ב- 1981, ויזל הסביר שכניצול שואה, הוא חש באחריות המוטלת על כתפיו: "אם שרדתי, חייבת להיות סיבה לכך. אני חייב לעשות משהו משמעותי עם החיים שלי. זה רציני מכדי לשחק משחקים, בגלל שאם לא אני, מישהו אחר יכול היה להינצל. ולכן אני מדבר למען אותו אדם. מצד שני, אני יודע שאני לא יכול".
הוא נלחם באדישות ובשאננות של אנשים. "ההיפך מאהבה אינו שנאה, אלא אדישות", נהג לומר לעתים קרובות. הוא חי מתוך שליחות - לשמר את זכר השואה. בטקס חלוקת פרס נובל ב- 1986 הוא אמר, "ניסיתי לשמר את הזיכרון חי. ניסיתי להילחם באלו שרצו לשכוח. בגלל שאם נשכח, אנחנו אשמים, אנחנו משתפי פעולה".
בעודי מתבוננת באלי ויזל מדי שנה עומד על דוכן הנואמים, הוא היווה חוליה מקשרת למשהו יקר שכמעט אבד: מסורת וחוכמה שהיו חסרות לחלוטין בעולם כפי שהכרתי אותו. הוא דיבר בלהט על השואה, על חיפוש משמעות בחיים, על השאלות המוסריות הבוערות של ימינו.
באותה תקופה, מצוקתם של יהודי ברית המועצות הייתה בחדשות. "מה שהכי כואב לי זה לא היהודים השותקים שפגשתי ברוסיה", אמר ויזל, "אלא שתיקת היהודים שבקרבם אני חי כיום".
אלי ויזל הציב בפנינו אתגר – להיות טובים יותר ולעשות יותר. ישנו סיפור ששמעתי ממנו, אשר מלווה אותי עד היום. היה זה סיפור על אדם שתמיד ביקש משכנו לשאול את הפנס שלו, כיוון שלא היה לו פנס משל עצמו. לבסוף הוא הבין שאם הוא רוצה ללכת בכוחות עצמו ולא להיתלות באחרים, עליו ליצור לעצמו מנורה או פנס. אינני יכולה לתאר את הדרך הרהוטה בה גולל בפנינו מר ויזל משל יפהפה זה, אולם אני זוכרת את הצמרמורת שחלפה בגופי בשעה שהסביר שכל אחד מאיתנו חייב ליצור את האור שלו - הלמידה שלו עצמו - שיאיר את דרכו הייחודית.
באותו ערב נולדה בי הנחישות למצוא את האור הייחודי שלי. הצמא שלי למשמעות ולחוכמת היהדות ניצת בעקבות אותן הרצאות של אלי ויזל. בקולג' השתתפתי בקורסים על היהדות, קראתי ספרים על יהדות ובסופו של דבר נסעתי לישראל כדי ללמוד, מתוך הבנה שידע הוא דרך למצוא את האור שלי.
שנים לאחר מכן, הבנתי שעליי להודות לו באופן אישי על כך ששינה את חיי. ביררתי וגיליתי שמר ויזל הוא חבר סגל בבוסטון קולג'. התקשרתי וביקשתי שיעבירו אותי למשרדו. "כן?" ענתה אישה בנעימות. היא הייתה מזכירתו האישית. למרות שמר ויזל היה חלוש ולא יכול היה לגשת לטלפון, היא אמרה שתשמח למסור לו את ההודעה.
שפכתי את לבי. סיפרתי לה כמה חשוב היה מר ויזל בשבילי, כיצד הנחו אותי ספריו וכיצד הוא שינה את חיי. היא הקשיבה בסבלנות לדבריי. "אני בטוחה שהוא שומע מאנשים חשובים כל הזמן", אמרתי. "אבל בבקשה אמרי לו שכאדם רגיל מן השורה, מילותיו השפיעו עליי השפעה עצומה".
קולה של המזכירה היה נרגש. "אומר לו," הבטיחה. "הוא ישמח מאוד לשמוע".
בחייו הארוכים והפעילים שינה אלי ויזל את מהלך חייהם של מיליוני אנשים. אני אסירת תודה על כך שהייתה לי הזדמנות להודות לאיש מופלא זה על כך ששינה את חיי. לזכרו, הבה נאמץ אל ליבנו את הערכים שהוא הוקיר כל כך – התשוקה לחוכמת היהדות, זכירת השואה ומלחמה ברשע.
לחצו כאן כדי לקרוא מאמרים מאת אלי ויזל: