לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




השאירו את המצלמה בבית

השאירו את המצלמה בבית

חווית הצילום שונה מאוד מלחיות את הרגע. למעשה, זהו סוג של שכחה.

מאת

פול ת'רו, יליד מסצ'וסטס, שוטט בעולם במשך עשרות שנים. הוא ביקר באינספור מדינות ותיאר את חוויותיו בעשרות ספרים, סיפורים קצרים וכרכים של סיפורי מסעות, שראו אור. הוא היה בכל מקום, ככל שניתן לאדם אחד להגיע בקריירה של נווד. אם ת'רו לא יודע משהו על 'איך מטיילים נכון', כנראה לא שווה לדעת אותו.

ולהלן אחד הלקחים שהוא הפיק מחיי השוטטות שלו: הדרך הטובה ביותר לטייל היא בלי מצלמה.

כפי שת'רו סיפר בראיון סוף השבוע של הוול סטריט ג'ורנל, הוא אף פעם אינו מצלם, "כי אנשים שמצלמים מאבדים את יכולת הבחינה העמוקה שלהם." לילידי הדור הדיגיטלי, שרגילים לצלם כל רגע בחייהם בטלפונים שצמודים אליהם 24/7, מלים אלה עלולות להישמע ככפירה מוחלטת. אולם ת'רו נחוש בדעתו: "בלי מצלמה, אתה בוחן את הדברים בצורה זהירה יותר וזוכר אותם טוב יותר. צילום הוא סוג של שכחה."

ת'רו אינו הסייר המומחה היחיד שמרגיש ככה. כתב המסעות של הטלגרף, ניק טרנד, טייל במשך שנים בלי מצלמה, וכתוצאה מכך יש לו רק מעט תמונות מהמקומות בהם הוא ביקר. אולם, זה אף פעם לא חסר לו יותר מדי. "התיאוריה שלי", הוא כתב בשנת 2011, "היא שאנחנו זוכרים טוב יותר כשלא מפריעים או מתערבים בחוויה על ידי צילום תמונות שלה."

כשטרנד נזכר בביקור בספארי בקניה וטנזניה משנת 1990, הוא עדיין זוכר בצורה ברורה כיצד "שלוש לביאות פסעו בדמדומים באויר הצונן קודם עלות השחר." למעלה מעשרים שנה אחר כך, הוא עדיין יכול "לצייר בדמיונו את אגלי הטל על העשב הגבוה" ו"לראות את זנבה המצליף של הלביאה האחרונה". ועוד משהו שהוא זוכר: "את הקליקים הבלתי פוסקים וזמזומם של מכשירים, כשתיירים אחרים ניסו נואשות להנציח את הרגע לדורות הבאים."

צילום אינו שווה ערך לחוויית הרגע. זה דבר אחד לראות אדם מפורסם או יצירה נפלאה בעינינו; ודבר אחר לגמרי – הרבה פחות משמעותי, הרבה פחות עשיר – לראות את אותו אדם מבעד לעדשת הסמרט-פון, או לבחון את יצירת המופת מבעד למסך מצלמת הוידיאו.

בביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בארה"ב, הוא התקבל בכל מקום על ידי המוני מעריצים ומאמינים, כשרבים מתאמצים לתפוס במבטם את דמות האפיפיור, בעוד שיירת המכוניות שלו חולפת על פניהם. עשרות אלפים מאותם צופים, אכן זכו לראות אותו לרגע, כשהם "צופים" בכל אחד מהרגעים האלה דרך מסכי הטלפונים שלהם. האם הם הפיקו מהאירוע יותר מאלה שהתמקדו אך ורק ברגע, בעזרת עיניים, אוזניים ולב שסופגים כל פרט, בלי שדעתם תוסח ממחשבות על הפעלת המצלמה או איך לתפוס תמונה טובה?

אני חושב שהם הפיקו פחות, אפילו אם בסופו של דבר הם הצליחו ללכוד את הרגע בפיקסלים. פיקסלים אינם נוירונים, ורק נוירונים יכולים לייצר ולאחסן זיכרונות. אלפי תמונות בנייד, לא אומרים שאנחנו זוכרים יותר. למעשה הם עשויים לומר בדיוק את ההיפך – שצילום, כדי לתעד ולזכור דברים, משול ל"אאוטסורסינג של הזכרונות שלנו", כפי שביטאה זאת בביטוי מודרני מצמרר לינדה הנקל, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת פיירפילד, שחוקרת עיוות של הזיכרון. הנקל טוענת שכאשר אנחנו סומכים בכזאת כפייתיות על המצלמות, ש"יתפסו" עבורנו את התמונות שאנחנו רואים, אז בסופו של דבר אנחנו "מתרחקים מסוג התהליך המנטלי קוגניטיבי שעשוי למעשה לעזור לנו לזכור [אותם] בעצמנו".

כדי לבדוק אם יש יסוד לתיאוריה שלה, שלצלם יותר משמעותו לזכור פחות, היא ערכה ניסוי מעניין. הנקל לקחה קבוצת משתתפים לסיור במוזיאון אמנות, והורתה להם לבחון ולזכור כמה אובייקטים, ולצלם אחרים. התוצאות, כפי שהיא כתבה במאמר שפורסם בפסיכולוג'יקל סיינס, מראות מובהקות ל"השפעה פוגמת של צילום". יום אחד לאחר הסיור במוזיאון, התלמידים זכרו פרטים ויזואליים מועטים יותר באופן מובהק מאותם העצמים שצלמו. "פעולת הצילום של האובייקט מאפשרת כנראה לאנשים לשחרר את האובייקט מהזיכרון שלהם", משום, שבאופן מודע או לא, הם סומכים על המצלמה שתזכור בשבילם.

הגעתם עד ללובר, ואתם עומדים מול המונה ליזה. למה שתרצו להרוס את החוויה בשליפת מצלמה והקלקה, במקום לשים לב ליצירה שבאתם לראות?הגעתם עד ללובר, ואתם עומדים מול המונה ליזה. למה שתרצו להרוס את החוויה בשליפת מצלמה והקלקה, במקום לשים לב ליצירה שבאתם לראות?

יש אנשים ששמחים בהתפתחותם המהירה של אמצעי התיעוד, משום שהיא מפחיתה את הצורך להמרה אקטיבית של ידע לזיכרון. "כמעט שויתרתי על הטורח לזכור משהו, כי אני יודע שאני יכול בן רגע לחדש את המידע אונליין", כתב העיתונאי קלייב תומפסון בווירד. "ולמען האמת, אני איכשהו אוהב את זה".

טוב, אז אני איכשהו לא אוהב את זה. וכשמגיעים למצלמות, אני עם ת'רו. לא שאני מפחית בערכו וכוחו של הצילום, או שאין תמונות שיקרות לי.

אבל אם אני רוצה תמונה דיגיטאלית של האפיפיור או לביאה או המונה ליזה, אני יכול להשיג אותה תוך חמש שניות בתמונות גוגל. אם אני רוצה לשמר את הזיכרון של לראות במו עיניי את האפיפיור או הלביאה או המונה ליזה – באותו זיכרון לטווח הארוך, שמעמיק את החוויות שלי ומרחיב את עולמי המנטלי – הדבר האחרון שאני אעשה הוא לשלוף מצלמה ולהתחיל להקליק. עדיף שאני אתרכז ברגע, ולא בצילום.

המאמר מובא מתוך הבוסטון גלוב.

22/12/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) שרון, 6/1/2016 16:55

נסו לחיות את ההווה במקום להנציח את העבר כדי לזכור אותו בעתיד

תמונות זה טוב. אחת פה, אחת שם לא בהגזמה. כתבה טובה, תודה. בהצלחה!

(3) מיכאלה, 1/1/2016 05:37

ממש לא...

היי, אני מצלמת כל הזמן ונהנית ממה שאני מצלמת גם באותו רגע וגם עוד ועוד לאחר מכן...

(2) נעמי חדד, 28/12/2015 07:58

השאירו את המצלמה בבית

בס"ד אדם מורכב מאוסף זכרונות, אין דבר יותר מחמם את הלב מאשר להסתכל בתמונות ולזכור חוויות יפות שחווינו, והרבה פעמים חוויות שהיו ניתן לתרגמן בכמה אופנים תלוי באיזה הרגש אותו אדם נמצא, ומה שבטוח זה שהדבר הכי טיפשי זה לתת לחיים לחמוק מהידים בלי לתפוס שום דבר מהם למזכרת לימים בהם האדם יחפש עידוד או תמיכה או כל דבר אחר שירצה, תמיד חשבתי איזה פספוס זה שאנשים נוסעים בכל העולם בתי מלון, חוויות וכל מיני דברים ולא מצלמים ולא מתעדים פשוט חלף עם הרוח

(1) אבנר, 27/12/2015 13:12

אמת ויציב.

הטכנולגיה הוציאה את הטעם מהחיים. אני באמת תוהה האם הטכנולוגיה קידמה אותנו לאינשהוא. חיים בכאילו.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub