ההידרדרות שלי החלה אחרי שנאנסתי בגיל 15. ההשלכות של אותו אירוע הרסני לא השפיעו עליי מיד. הייתי מתבגרת קשוחה למדי, שחשבה שהיא קוּלית ומגניבה וששום דבר לא יכול לפגוע בה.

אבל כן נפגעתי. ה"קוּליות" שלי התנפצה והפכה להלך רוחות עצוב ופרנואידי, בו פשוט רציתי לברוח ולהסתתר מהעולם, מגברים ומעצמי.

לא סיפרתי לאף אחד. בזמנו חשבתי שזו אשמתי שהסתובבתי עם הבחור הזה, שהסכמתי להיפגש איתו באותו ערב, שבהתחלה נמשכתי אליו. זה לא היה אונס מהסוג שמתרחש בסמטה חשוכה, כשסכין מוצמדת לגרוני. בבורותי האמנתי שמה שקרה אחר כך היה לגמרי באשמתי. למרות כל ה"קוּליות" שלי, הייתי מאוד תמימה בכל מה שקשור לתחום הזה, מה שהותיר אותי פגיעה לאפשרות של אונס נוראי.

קודש הקודשים בתוכי חולל ולא ידעתי לאן לפנות. אכולת אשמה וחרטה, הפכתי לזאב בודד ומדוכא. מנערה מתבגרת פעילה שהתווכחה תמיד עם ההורים שירשו לה לחזור בשעה מאוחרת יותר בלילה מכפי שהסכימו, הפכתי למישהי שהם לא הצליחו להוציא מהבית. במהלך היום גררתי את עצמי לבית הספר לבושה בבגדים שחורים ורחבים, עישנתי מריחואנה, ישנתי בשיעורים והתחלתי להיכשל במבחנים. במוחי הוקרנו בשידור חוזר אינסופי הרגעים בהם חוללה תוּמתי ותחושת הכאב הפיזי והייסורים הנפשיים קמו לתחייה כל רגע מחדש. המחשבות על נשירה מבית הספר והתאבדות הפכו לבנות לווייתי הקבועות.

הרגשתי כאילו קברתי את האני האמיתי שלי אי שם מתחת לאבנים שחורות וכבדות, כאילו הוא הוגלה למערה אפלה של מרירות וייאוש. הרגשתי מחנק, הרגשתי שאני חייבת לצאת החוצה ולהתחיל שוב לנשום אוויר צח. הייתי זקוקה לעזרה.

מקלט

שנתיים לאחר מכן ישבתי במעגל, מוקפת בקבוצת נשים שרצו לעבור הכשרה כיועצות לנפגעות תקיפה מינית. בזו אחר זו, כל אחת מהנשים שיתפה בסיבות שלה מדוע היא רוצה להשתתף בהכשרה בת 5 חודשים זו. כשהגיע תורי לדבר, רציתי לומר שזה חשוב להיות כתף תומכת למישהי אחרת, ולהפחית את המטען הכבד שהיא נושאת לבדה. לומר לה שהיא לא חייבת להרגיש בודדה, שהיא לא חייבת להלקות את עצמה לנצח, כפי שאני עשיתי.

זה מה שרציתי לומר, אבל המילים נתקעו בגרוני. כל מה שיכולתי להוציא מהפה היה התייפחויות. המנחה כרכה את זרועותיה סביבי בשעה שהמשכתי לבכות. סוף סוף מצאתי סביבה בטוחה ותומכת בה אוכל לחשוף את סודי האפל ולהוציא אותו לאור היום. ברגע שהסיפור יצא לאור ונוצר מעט מרחק ביני לבינו, יכולתי לבחון אותו ביתר אובייקטיביות וללמוד להסתכל עליו כעל חוויה גרועה שלא חייבת להשתלט על חיי ולהוות השפעה כה שלילית על הדימוי העצמי שלי.

יצאתי למסע ריפוי ארוך ואיטי, בו שכתבתי את התסריט שאפשר לי לשרוד. הבנתי שיש לי בחירה ושאני יכולה להפסיק להסתכל על עצמי כ"קרבן אונס". הבנתי שאני יכולה לשחרר את הטראומה, להשאירה מאחוריי ולהמשיך הלאה; אני לא חייבת להמשיך לשאת עמי את גזר הדין כבד-המשקל של "קרבן" כל חיי. זה לא אירוע שאשכח אי פעם, אבל אין פירוש הדבר שהוא חייב להאפיל על שארית חיי.

בחרתי לחזור למי שהייתי מלכתחילה – אדם חיובי, חיוני, תוסס ואוהב חיים

זה היה מעבר לשכתוב התסריט של האונס. בחרתי לחזור למי שהייתי מלכתחילה – אדם חיובי, חיוני, תוסס ואוהב חיים. היה עליי להתוודע מחדש לחלק ממני שאבד בים של כאב ולמצוא את הנערה הצעירה שירדה למחתרת. היה עליי לעשות עבודה משמעותית ולהרגיע אותה – להבטיח לה שאהיה זהירה יותר ובררנית יותר לגבי האנשים שאני בוחרת להימצא בקרבתם, לגבי האופן בו אני מבלה את זמני, לגבי הדברים שאני עושה בחיי. וגם להבטיח לה שאגן על עצמי ולא אתן לעצמי להפוך שוב ל'קרבן'. קודם כל, לא רציתי להיות יותר עם בן זוג לא רציני. כל התמימות הרומנטית שלי נהרסה. ידעתי שאם אי פעם אחלים מספיק כדי לתת שוב אמון בגברים, יהיה עליי לחפש אדם עמו אוכל לחלוק את חיי במסגרת מערכת יחסים מחויבת וקבועה, מישהו שהנשמה שלי תחוש בטוחה בקרבתו.

תהליך ההחלמה שלי

עברתי שינויים רבים מאז הטראומה בגיל 15 עד גיל 18, במהלכו הגעתי לקורס ההכשרה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית. הייתה תקופה קצרה בה הפכתי להיות אנורקטית, במהלכה הייתי שמחה על כך שהמחזור שלי נפסק וכבר לא היה לי גוף של אישה, מתוך מחשבה שהדבר יגן עליי מפני תשומת לב לא רצויה. הייתה זו דרך נואשת לנסות להחלים ותודה לאל שלא המשכתי ללכת בה. בסופו של דבר הפסקתי לחגוג, לעשן, לשתות ולהסתובב בחברה מפוקפקת. התחלתי להתעמל בקביעות, הפכתי צמחונית והתחלתי לאכול אוכל בריא. חזרתי ללימודים. למדתי באינטנסיביות במהלך הקיץ כך שאוכל לסיים את לימודיי מוקדם יותר, לצאת מסביבת התיכון, ללכת לאוניברסיטה ולמצוא חברים חדשים שחייהם כללו תחומי עניין רחבים יותר מאשר סמים ומוסיקת רוק.

קורס ההכשרה לסיוע לנפגעות תקיפה מינית עזר לי במידה עצומה. למדתי שאני לא לבד. למדתי על אונס בדייט. נשים ובנות מכל הגילים, אפילו ילדות, נפגעות מאנשים שהן מכירות – בני משפחה, שכנים, מכרים, עמיתים לעבודה ובני זוג לדייט – גברים שהן חושבות בטעות שיוכלו לסמוך עליהם. קרבנות של אונס בדייט סובלות מטראומה פיזית ונפשית שעלולה לכלול רגשות כגון השפלה, מבוכה וטומאה וכמובן, האשמה עצמית מתמדת על הדבר הנורא שנעשה להן.

למדתי שבמשך שנים סבלתי מסימפטומים של תסמונת פוסט-טראומטית (PTSD). אבל ידעתי שאני מסוגלת להחלים. קורס ההכשרה היה הטיפול שמעולם לא קיבלתי.

המנחה לא חשבה שאני מוכנה רגשית לעזור לנשים אחרות במשבר וידעתי שהיא צודקת. אולם צמחתי מהחוויה והרגשתי הרבה יותר חזקה ושלמה כאדם. הייתי אפילו מסוגלת לדמיין חיים נורמליים בעתיד עם בעל וילדים, מטרה שמילאה אותי בתקווה ועזרה לי להמשיך. זה לא היה חשוב שאף אחד שהכרתי באוניברסיטה לא חשב על חתונה וילדים. ידעתי שזה יהיה נכון עבורי.

סרטן

בחודשים שאחרי ההכשרה, התגלה אצלי סרטן. בעיניי, הפגיעה בהוויה הפיזית, המנטלית, הרגשית והרוחנית שלי היו כולן קשורות באופן ברור. כשהתעוררתי מהביופסיה ויכולתי לדבר, הדבר הראשון שסיפרתי להוריי היה מה שקרה לי 3 שנים קודם לכן. יותר מדי נזק נגרם מכך שכלאתי את הדברים בתוכי ולא רציתי שזה יקרה שוב. לא התכוונתי לאפשר לכאב ולייסורים לענות אותי בבדידותי ולהמשיך לפצוע אותי מבפנים. הבנתי שכדי להחלים מהסרטן יהיה עליי להחלים גם מכל מה שקרה לפניו.

לא הסכמתי לשוב ולהיות קורבן שותק. במקום זאת, בכיתי, צחקתי, שרתי, רקדתי, כתבתי, ביקשתי עזרה, דיברתי ודיברתי ולא שמרתי יותר דבר בבטן.

כשהייתי לבד ושכבתי במיטת בית החולים, כאובה לאחר הניתוחים והטיפולים, ידעתי שבסופו של דבר אני לבד – אף אחד לא יכול להיות שם אתך כל הזמן ולחלוטין. אז למדתי לפנות לאלוקים, שתמיד נמצא. שם גיליתי את כוחה של תפילה.

אנשים סביבי היו נהדרים. ביקשתי עזרה והם הגיבו לפתיחות שלי בנוגע למחלתי. חברים התקשרו, כתבו, ביקרו. מחלת הסרטן הפכה לחוויה מופלאה של קרבה ואחדות עם אחרים ועם האלוקים, שיתוף של הפחד, במקום לכלוא אותו בפנים. לא עמדתי לעבור את זה לבד פעם נוספת.

בריאות ושלמות

עבדתי קשה על שכתוב התסריט של מנטליות הקרבן. כעת התנגנו בראשי פזמונים חוזרים חדשים: לנצח, לכבוש, להתגבר, להתחבר, כוח, בריאות, החלמה.

תודה לאל, בסופו של דבר יכולתי לשים את פרק הסרטן מאחוריי. לא הייתי חולה יותר והייתי נחושה לחשוב בדרכים חיוביות שמקדמות בריאות ושלמות. פגשתי את בעלי. ביחד חזרנו בתשובה ועלינו לישראל. החלו פרקים חדשים בחיי – פרקים של חיים טובים שלעולם לא העליתי על דעתי שיהיו לי.

ישנו קסם בתחושה המשחררת של רווחה שמגיעה משכתוב הסיפור האישי שלנו, מהבחירה להתמקד בכל הטוב שיש בחיינו.

הייתי יכולה להיות תקועה עדיין אי שם במצולות בהן קברתי את עצמי לפני שנים. לעתים קשה לי להאמין שאני עדיין כאן ושלא סיימתי את חיי בתקופה בה העולם היה מקום אפל למדי בשבילי. היום אני חיה ואני יכולה לקום בבוקר עם האנרגיה להעריך כל יום חדש.

אני מודה לאלוקים שעזר לי לגלות מחדש ולתבוע בעלות מחודשת על המהות שלי ולטפס בחזרה אל האור.