רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

שמונה ימים עם התינוק שלנו

י״ב במרחשוון ה׳תשע״ו י״ב במרחשוון ה׳תשע״ו 25/10/2015 | מאת דבי שפירו

כל רגע עם התינוק שלנו, שנולד עם בעיית כליות סופנית, היה יקר.

הסיפור הבא סופר לי משום שגם אני עברתי משהו דומה. אבדן של ילד הוא דבר שאי אפשר לשכוח לעולם.

נראה כאילו נזרקה באחותי נבואה שמשהו לא בסדר. באותו בוקר, כשציינתי שיש לי תור אצל רופאת הנשים שלי, היא שאלה אם בעלי יהיה אתי. חשבתי שזאת שאלה מוזרה. זה לא היה ההיריון הראשון שלי, ואני הכרתי היטב את התהליך. ודאי שלא נזקקתי לתמיכה רגשית.

בדיקתה של הרופאה התמשכה יותר מהרגיל, וכשהיא סיימה אותה, היא כחכחה בגרונה באי נעימות ואמרה שלתינוק יש בעיה רפאית רצינית. אני בדרך כלל אדם רגוע במיוחד, אולם כשהרופאה אמרה ש"כפי הנראה התינוק שלך לא יצליח לחיות", פרצתי בדמעות. ואז התקשרתי אל בעלי.

דברים כאלה לא אמורים לקרות לזוגות צעירים כמונו!

הטכנאית הביאה אותי למה שמכונה "החדר השקט" – חדר קטן וצדדי, עם ספה וקופסת ממחטות שמוצבת במקום בולט. הייתי קהת רגש. דברים כאלה לא אמורים לקרות לזוגות צעירים כמונו! היו לנו עליות ומורדות כמו לכולם, אולם מעולם לא עמדנו בפני אתגר בממדים כאלה. יצאנו מהמרפאה מבולבלים. למרות שבמציאות שום דבר לא השתנה, ידענו כעת שענן שחור ומאיים תלוי באופק, וחשנו מאובנים.

בשבועות הבאים, עברתי בדיקות רבות. כולן העידו שכליותיו של התינוק אינן מתפקדות. הפרוגנוזה הייתה חד משמעית: בלי כליות שינקו את הפסולת הרעילה בדם, התינוק שלנו ימות זמן קצר לאחר הלידה.

בעלי ואני בחרנו לא לספר זאת לאיש, כולל לבני משפחתנו וחברינו הקרובים ביותר. בלילה, כשהבית היה שקט, היינו נשארים ערים חצי לילה, ומשתפים זה את זה בדאגותינו. תמכנו זה בזה כשההלם הראשון שלנו הפך לעצב, ולבסוף להשלמה. שוחחנו על כל היבט של האתגר שעמד בפנינו – החל ב"איך ומתי נבשר את החדשות לילדינו", ועד לשאלות הלכתיות אותן העלינו בפני רב.

הצגתי טוב, העמדתי פנים שאני אם צעירה וקורנת, שמצפה לתוספת ברוכה למשפחה. בכל בוקר, לפני שיצאתי מהבית כדי לקחת את הילדים ללימודים, הייתי בוחנת את עצמי בזהירות כדי לוודא שהכל בסדר. בעיני כולם, נראיתי כאדם חסר דאגה. אף אחד לא היה יכול לנחש מה קורה אצלי בפנים. אולם לבד במכונית, הייתי פורצת פתאום בבכי. כדי שלא יבחינו בעיני האדומות, התחלתי להרכיב משקפי שמש, אפילו בימים סוערים וחשוכים.

בסופו של דבר החלטתי לשתף את חברתי, מירי, שעברה ניסיון דומה. היא תמכה בי בצורה מדהימה. מאז, לא עבר יום בלי שהיא יצרה איתי קשר. הידידות והתמיכה שלה נתנו לי כוחות אדירים – הידיעה שהיא תמיד נמצאת שם בשבילי יצרה שינוי משמעותי בחיי.

מי יחיה ומי ימות

בשלב מאוחר יותר של ההיריון, סדרה נוספת של בדיקות הראתה שלתינוק יש תפקוד כליות מינימאלי, דבר שנתן לנו תקוה שהוא ישרוד. "אולם", הזהירו אותנו הרופאים, "אם התינוק יחיה, הוא יצטרך לעבור הרבה ניתוחים ושעות של טיפולים אינטנסיביים, כדי שהוא יוכל לתפקד כראוי".

ראשינו הסתחררו. פתאום, הענן הקודר באופק שינה את צורתו. כבר השלמנו עם העובדה שנחזור הביתה בידיים ריקות. עכשיו קיבלנו אפשרות שנחזור הביתה עם תינוק חולה מאוד, ושצורת חיינו תשתנה לנצח. למרות שהייתה כאן קרן תקווה – התינוק שלנו אולי יחיה ומאוד התרגשנו – כבר הכנו את עצמנו למציאות אחת וכעת היא השתנתה, ואנחנו נאלצנו להתאים שוב את צורת החשיבה שלנו.

בראש השנה, כל תפילה קיבלה עוצמה חדשה

הייתי אמורה ללדת בסביבות הימים הנוראים. בחודש שלפני כן, הכנתי כמויות של ארוחות מוכנות מראש והצטיידתי במצרכים. הרגשתי כאילו אני מתכוננת למלחמה. שמונה עשרה רולדות עוף, עשר עוגות, שלושה מכלים של רוטב פטריות, שני מגשים של בשר. לא נשארה טיפת מקום במקפיא.

ראש השנה היה חוויה נפלאה. כל מעשה וכל תפילה קיבלו עוצמה חדשה. וכשהדלקתי את נרות החג, תהיתי איפה אהיה בשבוע הבא. חיים, מוות – הכל היה משולב זה בזה, הכל כל כך מוחשי. "מי יחיה ומי ימות", כמו שאנחנו אומרים בתפילה, מלים שהתמלאו פתאום במשמעות מעשית. וככל שהענן התקרב, ידעתי שיהיה מה שיהיה, אני אוכל להתמודד. אלוקים הוא השופט המושלם.

בלילה שלפני הלידה, ישבנו עם שני הילדים הגדולים יותר והסברנו להם שאני עומדת ללדת, ושכפי הנראה התינוק יהיה חולה מאוד ואולי אפילו ימות. קרע לנו את הלב לראות את האכזבה המרה שלהם, אולם השתדלנו ככל יכולתנו להסביר שלמרות שאנחנו לא יכולים להבין הכל, אנחנו יודעים שכל מה שאלוקים עושה הוא לטובה.

קוץ בלב

במהלך הלידה בעלי ביטא את רגשות שנינו באמרו, "אני מרגיש כאילו שאנחנו נמצאים בבית המשפט, ומחכים לגזר הדין." אחרי שהתינוק נולד, כשצוות של ששה מומחים נכנס לחדר, פרצתי בדמעות. בנוכחותם, כבר לא יכולתי להשלות את עצמי כאילו הכל בסדר.

התינוק, הפעוט הקטן והמתוק שלי – בכה חזק בלידתו. הוא נראה מושלם להדהים; כל כך ערני. הייתי בטוחה שהרופאים טעו או שהכל היה רק חלום רע. הרופא הושיט לי את התינוק לכמה שניות יקרות, ואני חיבקתי אותו. ואז הם לקחו אותו.

לאחר סוללת בדיקות, הרופאים הודיעו שיש תפקוד מועט או לא קיים של הכליות. בלי כליות מתפקדות, הפסולת תזהם בהדרגה את גופו. הרופאים חזו שהוא ייפטר תוך מספר ימים.

זה היה כמו קוץ בלב. כל כך רציתי לקחת את התינוק שלי הביתה.

הוא היה נתון לחלוטין בידי ה'

מכיוון שידענו שזמננו מועט, רצינו להיקשר לילד שלנו ככל שניתן; להביע את האהבה העזה שלנו לנשמה היקרה הזאת, שקיבלנו לזמן כל כך קצר. את הימים הבאים ביליתי בחיבוק של בננו המקסים. ידו הקטנה הייתה אוחזת באצבעי כשהוא נועץ את מבטו בעיני במבט תינוקי שלא מהעולם הזה. זה היה זמן עוצמתי במיוחד לכולנו. מבחינה רפואית, לא היה דבר שיכולנו לעשות למענו. הוא היה נתון לחלוטין בידי ה', וגם בזה הייתה נחמה.

רציתי ליהנות מכל רגע עם התינוק. במבט לאחור, רציתי לדעת שהפקתי מזה את הטוב ביותר. האמת היא, שכל האנשים היקרים לנו אינם נמצאים פה לנצח. אנחנו צריכים להעריך כל זמן שניתן לנו. בתוך כל הקושי, יש ממה ליהנות. הוא באמת היה מקסים.

קראנו לבננו רפאל, שהוא על פי המסורת מלאך הרפואה. כעת הייתה לו זהות, ושם שעליו יכולנו אנחנו וגם אחרים להתפלל.

הורינו ואחינו שמרו לנו על שאר הילדים. הם יצאו ובאו אל בית החולים במשך כל השבוע והביאו לנו בגדים ומזון, כדי שנוכל להיות רק שם עם התינוק בזמן הקשה הזה. החלטנו לאפשר לשני הילדים הגדולים שלנו לבוא ולראות את התינוק. נתנו לכל אחד מהם להחזיק את התינוק בתורו ולנשק אותו. דבר שהועיל להם מאוד.

בעלי לא עזב אותי במשך כל השבוע. ואז, לאחר חמישה ימים, בערב יום הכיפורים, הוא יצא מבית החולים כדי להתארגן ליום טוב. כשהוא לא היה שם, הרופא הודיע לי שעל פי בדיקות הדם של אותו בוקר, נותרו לרפאל רק עוד כמה שעות לחיות. טלפנתי מיד לבעלי. הוא מיהר לחזור לבית החולים. יחד עם התינוק שלנו, הועברנו ל"חדר שקט", שהיה בו כל מה שאולי נזדקק לו כדי לחוש בנוח בזמן הקשה, ויחד עם זה מאוד רוחני, שלפנינו.

האחיות וכל הצוות היו מדהימים, כל כך טובים ומכילים. ולמרות הפרוגנוזה של הרופאים, התינוק עבר את היום.

כמה שעות לפני יום הכיפורים, ההורים שלנו באו לבקר בבית החולים. הסבים הגאים בירכו את התינוק. לא נותרה בחדר עין יבשה.

האחיות הצליחו למצוא שני נרות כדי שאוכל להדליק אותם לפני יום כפור. לקראת ערב, כשהדלקתי את הנרות ,לא יכולתי שלא לחשוב מי יחזיק מעמד זמן רב יותר - הנרות או התינוק שלי?

בעלי נשאר אתי במשך יום הכיפורים, ואמר את תפילות החג בחדר הפרטי שלנו. כשהוא סיים לומר כל נדרי, הוא נעמד בטליתו וברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

בין התפילות, בעלי שר לתינוק. דיברנו אל רפאל וביקשנו ממנו שיתפלל על אנשים שזקוקים לישועה, כשהוא יחזור לעולם האמת. היום היה ארוך, אולם אנחנו רק שמחנו על כל שעה נוספת בה יכולנו להיות עם התינוק שלנו. עקבנו אחר השמש השוקעת, וכשאמרנו את תפילת הנעילה, האווירה הייתה סוריאליסטית.

יום כיפור עבר, ורפאל עדיין נצמד לחיים. לא ישנתי במשך 36 שעות.

רחצנו את התינוק והלבשנו אותו. האחיות הסירו את החמצן, דבר שהקל עלינו לחבק אותו. הרופאים לא יכולים לנבא. אני התרכזתי בהנאה מכל רגע, וכשזמנו יגיע, הוא יגיע.

התחברתי יותר ויותר לתינוק בכל רגע, ופחדתי מהפרידה.

בסופו של דבר רפאל נפטר בשלווה בזרועותיי. הוא פשוט הפסיק לנשום ואחרי כמה דקות ארוכות, כבר היה ברור שהוא לא כאן. לא הייתה היסטריה, לא התייפחויות תיאטרליות, רק הכרה שהוא כבר לא אתנו. הזמנו את החברה קדישא. הגבר שהגיע בכה כשלקח את התינוק מזרועותיי. ואז הוא התקשר לאחד הרופאים במשמרת להוציא אישור פטירה. הרופא היה צעיר וחסר ניסיון, וזאת הייתה בבירור הפעם הראשונה שבה הוא התבקש לאשר פטירה. הוא רעד, ואנחנו ניסינו ככל יכולתנו להרגיע אותו.

הכל נגמר. ארזנו את חפצינו וחזרנו הביתה.

השעה הייתה 1:00 בבוקר. הרחובות היו חשוכים וריקים. ידיי היו ריקות, ואני חשתי את הריקנות בעוצמה כואבת. ובכל זאת הרגשתי שלמה עם מה שקרה. ידעתי שיש סיבה שהנשמה הזאת ירדה לעולם, והרגשנו שזאת הייתה זכות לתת לרפאל את ההזדמנות הזאת.

ובכל זאת היה כאב.

בכיתי עד שנרדמתי.

למחרת הגיעה העוזרת שלנו והיא לא הפסיקה לבכות. היא באה נרגשת כולה, עם מתנה מקסימה לתינוק. הייתי צריכה להודיע לה מראש.

התינוק נימול לפני הקבורה, כך שיוכל להיות יהודי שלם בפגשו את בוראו.

שבוע לאחר מכן, כשכולם חזרו לחייהם הרגילים, היה לי יותר קשה. במשך השבוע הראשון הייתי קהת רגשות, אולם כעת הכאב היה חזק יותר. השתמשתי בחצי חפיסת טישו, כשהסתכלתי על אלבום התמונות של רפאל, ועיני התנפחו - בלי ספק היה זה יום למשקפי שמש...

אחרי שהתינוק נפטר, בעלי שאל אותי, "אילו היית יכולה, האם היית מוחקת את החודשים האחרונים מהחיים שלך?"

תשובתי הייתה חד משמעית: "בשום פנים ואופן לא". למרות שהניסיון לא היה קל, צמחנו במידה אדירה מהקושי.

ההתנסות כולה הייתה כל כך סוראליסטית: נשמה קטנה יורדת לעולם לשבוע אחד, זוכה לשמור שבת ויום כיפורים, ואז לעבור ברית ולהיקבר ביום השמיני. אין לי ספק שרפאל ז"ל, השלים כל מה שהוא נשלח לעשות כאן.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן