רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

על חלה וגעגועים...

כ״ז בסיון ה׳תשע״ה כ״ז בסיון ה׳תשע״ה 14/06/2015 | מאת הרבנית ימימה מזרחי

גֶּייל ששון, אמם של שבעת הילדים שנשרפו למוות בביתם בברוקלין מדברת על הרצון לחיות.

יש בתורה מצוה ידועה, מצוות הפרשת חלה: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר ט"ו, כ.) רבי נתן מברסלב, כותב על המצווה הזו כך: בגלותנו הארוכה, שעובר עלינו מה שעובר, צרות מצרות שונות, אשר כמעט אפס תקווה חס ושלום, על כן אין לנו עתה שום חִיוּת, כי אם התקווה והתוחלת והרצון החזק אליו יתברך, בבחינת "מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".

אנחנו רואים בכל מקום בנות שמחפשות אהבה ורוצות זוגיות והבעיה היא, שאם האהבה לא חפצה להתעורר, אז היא לא תהיה. אם הצד האחר נטוּל חפץ וגעגוע, מה תעירי ומה תעוררי? מישהו פה לא מתגעגע מספיק – למה? מפני שהוא שבע. מפני שכל געגוע שרק מתחיל להתעורר בו, הוא מיד משביע אותו אז מי יתגעגע אליכן, כל הכלות שעיניהן כלות? – החלות.

"כי אף על פי שנדמה כבר לסיטרא אחרא, שפעלה הרבה, וביטלה אותנו על ידי חורבן בית המקדש ועול הגלות, אף על פי כן, לא הועילה כלום. כי עדין, החפץ והרצון והכיסופים שלנו חזקים ותקיפים מאד. וזה בחינת מצוות חלה, שתיקנו רבותנו גם בחוץ לארץ, כדי שלא תתבטל תורת חלה".

נסביר. הפרשת חלה היא מצווה בלי תוכן ממשי, כי כל העניין שלה הוא, כשיש כהן, ויש למי להפריש חלה, וכשזה בארץ ישראל (זו מצווה התלויה בארץ). ואם כך, לשם מה תיקנו חכמים להמשיך את הפרשת החלה, גם באין מקדש, בארץ ובפרט בחוץ לארץ?

כי על ידי מצוות חלה, נִתקנת האכילה, שעל ידה מקבלים רצון, ולכן נקראת "חלה" מלשון תוחלת וקיווּי, שהוא בחינת רצון וגעגועים ורק זה נשאר לנו בגלותנו הארוך. ועל כן, חלה – אין לה שיעור מדאורייתא, כי הרצון הוא בבחינת אין-שיעור (רבי נתן מברסלב, "ליקוטי הלכות", יורה דעה, הלכות פדיון בכור, ה"א)

כל עניין הפרשת החלה הוא לעורר את שלהבת הרצון. תמיד אני מתגלגלת מצחוק כשאני משתתפת במעמד הפרשת חלה וקוראת למישהי לעשות אותה, והיא לוקחת בומבה של בצק, חתיכה ענקית, ואומרת: "הרי זו חלה". הצימוק שהיא השאירה בקערה לא משביע בעליל. למה זה מגלגל אותי? כי אומרים שלחלה אין שיעור. את מפרישה אפילו טיפונת, וקִיימת מצוות חלה. אבל המתגעגעות האמיתיות מְפַרשׁות את היעדר השיעור (את העובדה שאין כמות מקובעת להפרשה), כאילו שיעור משמעו לבלי סוף. הן מוסרות לי שיעור ענק בגעגוע, כי "הרי זו חלה" – סליחה, זה לא חלה, זה אנג'ל! אבל לא אכפת להן, כי עכשיו הן הרימו את הלב לשמים.

למה האכילה מעוררת רצון? מפני שהחטא הראשון בהיסטוריה היה באכילה. זה מאד עמוק ואנו נפשט את ההסבר: חטא אדם וחוה היה נורא. "אני נותן לכם לאכול ה-כל", ה' אמר. "אבל אני משאיר עץ אחד, עץ הגעגוע. פינה אחת בגן העדן שקוראים לו 'החיים שלך', שתשאיר בך רצון. למשהו שעדין לא השגת". והם, באכילה הזו, האסורה, רוצחים את הרצון ואת הגעגוע.

לכן על הלחם, שהפרישו ממנו חלה, שהביעו בו תוחלת ויחול וגעגוע ותקווה, אנחנו אומרים "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". שובע יהודי הוא רצון. אחרת, הוא לא שובַע כי אם מוות. הוא בהמיוּת.

מצוות הפרשת החלה נמצאת בפרשת 'שלח', פרשת המרגלים, כי היא מתקנת את חטא המרגלים בשורשו. ה' אומר: לא להיות בארץ המבורכת הזו, לא להיות מסוגל לחיות בה, את זה אני מבין. אבל לא להתגעגע אפילו? אתם אנשים מתים.

השבוע הייתי אצל אישה שכולה געגוע. גֶּייל ששון, אמם של שבעת הילדים שנשרפו למוות בביתם בברוקלין. האישה הזו היא אוּד מוצל מאש. היא מדברת געגוע ונושמת געגוע ונראית געגוע. בחיוך שהיא מצליחה איכשהו לחייך בגבורה גדולה, היא אומרת: "all I want is to squeeze them all together. – כל מה שאני רוצה זה לקווצ'ץ' אותם ביחד, את כל הילדים שלי. להרגיש אותם".

"תגידי לי, מה מחזיק אותך חיה?" שאלתי אותה.

"יש לי תמונה בזיכרון", אמרה. "בערב שבת שמעתי קולות. אני פותחת את הדלת של חדר השינה ורואה מסדרון בוער. מעבר למסדרון – שמונה ילדים, צועקים 'אמא, אמא'. ראיתי אותם אומרים לי, בעצם, 'אמא, אנחנו רוצים לחיות'. זאת אומרת, שאם זה מה שהנשמות הטהורות האלה רצו בבקשתם האחרונה, אין דבר יותר ענק מזה. מאז, מה שמחזיק אותי הוא החיים".

היא מספרת שבאותו ערב, בכוח שהיא לא מבינה מאין היה לה, היא שברה את החלון וקפצה למטה כדי לקרוא לעזרה. למרות הגובה, היא לא הרגישה שום חבטה ושום כאב. הדאגה היחידה שהיתה לה באותו רגע היתה "איפה כיסוי הראש שלי, איפה כיסוי הראש שלי". מהנפילה היא לא נפצעה בכלל כי ה' נשא אותה על כנפי נשרים, את הכנפיים האלה היא מרגישה עד עכשיו. לכנפיים האלה קוראים "חיים".

ברור לגמרי, שאלמלא הרצון שלה לחיות והגעגוע שלה לחיים, היא לא היתה פה עוד. הרופאים לא מפסיקים להשתאות מהמלחמה שלה בגוף השרוף, בלב השרוף. בפנים חרוכות היא מביטה עין בעין בחיים האלה ואומרת להם "רוצה בכם. חפצַת חיים אני".

אני מדברת עליה, על הגעגוע הזאת, כי היא לא הפסיקה לדבר בשבח ארץ ישראל. לא הפסיקה לומר לי איזו קדושה מופלאה היא חוותה בישראל ואיך הכינה את ילדיה, לקראת שובם לארה"ב, שיתרגלו לכך שבקרוב הם יהיו בדרגת קדוּשה פחותה ממה שהם הכירו.

ושאלתי אותה "אז איך את מסבירה, שאני מגיעה למקומות בארץ ישראל ולא רואה אפילו געגוע?"

היא היסתה אותי. לא נתנה לי לְרַגּל. הם פשוט לא מבינים כמה ארץ ישראל מדהימה וכמה אנשי ארץ ישראל מדהימים".

ראיתי פשוט אישה שחיה מכוח הרצון. מוקפת הורים מדהימים וגיסה אוהבת ומשפחה שתומכת בה בצורה מופלאה, אבל הרצון הוא רק שלה. כי אם היא לא תחפץ, תנסו להעיר ולעורר, והיא לא תצלח.

אז מה אני מבקשת? השבת הזאת, השתדלו לעשות הפרשת החלה ובזמן שתעשו, חשבו על כל החולים שמייחלים להירפא ולהבדיל, על כל הבנות שרוצות כבר להפריש חלה בבתיהן עבור אישן וילדיהן. נחשוב על כל המייחלות ונבין, שבזכותן ה' יכין לנו באמת את הגאולה האמיתית, מפני שיש בנו עדין אנשים רוצים. אני מרגישה שהעולם כבר שבע גם מהגעגוע. לצד השובע הענק והמציף שאנו חיות בו, יש כל כך הרבה געגוע וצער. אולי השנה נזכה, בזכות כל הרוצות ולא חדלות ללוש את הקמח, את העפר היומיומי של חייהן, במים – בדמעות – ולהתפיח אותו בתקוות, לייפות אותו עד כמה שניתן ולקלוע ממנו חלומות. בזכות כל אלה, בעזרת השם, גייל ועוד כל כך הרבה כמוה יזכו שוב לקווצ'ץ' וללוש בידיהן את כל אבדותיהן.

נלקח ברשות מאתר "פרשה ואשה": www.parasha.org

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן