רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

מתנת החיים

א׳ באייר ה׳תשע״ה א׳ באייר ה׳תשע״ה 20/04/2015 | מאת הרבנית ימימה מזרחי

כמה שבריריים וכמה יקרים הם החיים.

כמעט שכחנו שבכלל היה פסח. כל כך הרבה אירועים ודברים עברנו, יום רודף יום והגענו ליום השואה ולימות הזיכרון. אי אפשר שלא להתייחס לפסח המשונה הזה שעבר עלינו. המיתות המשונות האלה ששמענו עליהן בחדשות, שלא נדע: אדם נרמס למוות בהלוויה, ובטביעה ובשריפה ובנפילה ממצוק, ובמצוֹת – אדם שנמחץ במכונה של מצות, וברציחה. אנשים צעירים כל כך. ולעומתם, להבדיל, צדיקים שנפטרו בכזה אורך ימים.

כיצד צריך לקרוא את האסונות האלה? הרי חדשות הן תמיד מסר לאמונה שלנו; חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ (איכה ג' כ"ג). איזו אמונה אנחנו צריכות להרבות ולחדש בנו מהחדשות המשונות האלה? ונדמה לי שהקב"ה אומר לנו כמה שבריריים החיים. כל כך קל, לא עלינו, להיפגע. ברמיסה, בנפילה. זה כל כך פשוט. ולעומת שבריריות החיים, איזה נס ענק זה, אריכות ימים.

כמה שבריריים הם החיים בין פסח לעצרת (שבועות). חז"ל אומרים לנו שזו המשמעות של מצוות העומר. מקור המצווה הוא בחומש ויקרא: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא כ"ג י'). במוצאי יום טוב ראשון של פסח, היו יוצאים המונים לשדות ומניפים למעלה את העומר – ערימה של שעורה בגודל של תינוק קטן ושברירי (לפי ה"חזון איש", בערך ארבעה וחצי קילו). מניפים למעלה ואומרים "ריבונו של עולם, תציל אותו מרוחות רעות ומטללים רעים".

כי מה קורה בין פסח לעצרת? החיטה כבר מבשילה וזה זמן שברירי. השעורה הבשילה אבל, מה יקרה עם החיטה? ריבונו של עולם, שמור עליה מרוחות רעות ומטללים רעים. אם ירד יותר מדי גשם בין פסח לעצרת, היא תהיה לחה מדי ותירקב. אם תהיה שמש קופחת בין פסח לעצרת, היא תתייבש ותישבר.

כמה שבריריים החיים:

מי אמר שכשזורעים אז צומח?

ומי אמר שכשצומח גם גדלים?

ומי אמר שכשגדלים, רוחות רעות וטללים רעים לא יהרסו הכל?

וכשתהיי בשלה, מי אמר שיבוא איש עם מגל לגלות אותך, לקטוף אותך, לשאת אותך – בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו, ומי אמר שאת תהיי תְּבוּאה, תזכי לבוא אל ביתך ולהפוך ללחם חם וטוב עבור איש וילדים?

אריכות ימים היא כזה נס. אורך ימים הוא דבר שצריך להתפלל עליו בכל בוקר.

מה היה טקס קצירת העומר? כולם יורדים במוצאי החג הראשון לשדה. הירח במילואו, ובהתרגשות גדולה שלושה לוויים צועקים: "בא השמש?" וכולם עונים להם: "בא השמש!" ועוד פעם הם שואלים: "בא השמש?" וכולם עונים: "בא השמש!" והמשמעות: וואו. יכול להיות שעוד יום בא? יכול להיות שעוד יום מתחיל?

'כל יום ספוּר', מצוות העומר סחה. המדרש (רבה בפרשת אמור) מספר לנו ש'אל תהא מצוות העומר קלה בעיניך, שבני אדם ישנים על מיטותיהם והקב"ה מזריח את השמש ומנשיב רוח ומוריד גשם', ואיך קרה, ואיך קורה עדיין, שהחיטה צומחת?

שכחנו שקיצור ימים הוא טרגדיה לא פחות. הרבי מפיאסצנא, בעל ה"אש קודש" שנרצח בשואה, ממאן להינחם על בנו הצעיר והוא אומר: "אל תגידו לי 'זה היה התיקון שלו'. אל תגידו לי 'הוא היה צדיק וזה העיקר'. הוא מת בקוצר ימים ושנים ואין על זה נחמה, כי בתורה כתובות ברכות על אורך ימים, ובן אדם אמוּר לחיות תשעים ומאה שנה ולא למות בקצִיר חיטים, לא למות בקוֹצר ימים". הוא ממאן להינחם, כִּי אֵינֶנּוּ וזהו. חבל על דאבדין ולא משתכחין. "משתכחין" משמעו מצויים. אלה שאבדו, כבר לא מצויים פה יותר.

צריכים לתת כבוד לאריכות ימים. ולמה אין לנו הערכה כלפי הארכת ימים? כי הושפענו מהפסיכולוגיה המודרנית שמפארת את איכות החיים, הרבה יותר מאשר את אריכוּת החיים. שלא תטעו, אומר הקב"ה, "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ. בִּשְׂמֹאולָהּ – עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג' ט"ז). כל מה שאתם קוראים לו "איכות חיים", שזה עושר וכבוד, זה משמאל, כתופעות לוואי. אך אריכות ימים זו הברכה!

בימי ספירת העומר אנו יוצאים יחד למצעד החיים. שם הפוך לצעדות המוות האכזריות של הנאצים, שמצאו את ה"פתרון" בסוף המלחמה: למה לבזבז גז, תחמושת ומזון? שפשוט יצעדו בשלג עד שימותו.

ומה רואים? שהצועדים נאבקים על כל צעד וצועדים כל צעד. בשביל מה, אנשים? אישה שאיבדה הכל בשואה, את אישהּ, את ילדיה, את כבודה, היתה רבנית גדולה בכיסוי ראש וכעת היא עומדת קירחת בשלג, מה את נלחמת על עוד צעד? על עוד פרוסת לחם? "די", אומרת אשת איוב. "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? 'בָּרֵךְ' אֱלֹקים וָמֻת. תגיד חס ושלום שאין אלוקים ותמות".

מה הוא עונה לה – "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי?" (איוב ב' י'). והמדרש הנפלא מבאר: "נבלות" – פרח נובל. הרי כולנו ננבול בסוף, כמו הפרחים, איוב אומר לה. אבל האם זו סיבה לנבול לפני הסוף? כל צעד שיש בחיים האלה, צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.

יהי רצון, שלא נזדקק עוד לתזכורות מוות של צעירים, של שואה, של הרוגים במלחמות ובפיגועים, של הרוגים במיתות משונות, שבאות להזכיר לנו עד כמה כל צעד בחיים האלה הוא יקר. רק לספור; וְסָפְרָה – לָּהּ! ויהי רצון שנוקיר את מתנת החיים ונספור כל יום וכל צעד. תמיד.

נלקח ברשות מאתר "פרשה ואישה", לשיעורי הרבנית ימימה מזרחי, "פרשה ואישה״, היכנסו ל: www.parasha.org

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן