"אמא, למה היית צריכה לספר לי מה קרה?" שאלה אחת מבנותי כשסיפרתי להם על האסון הנורא של משפחת ששון.

"בגלל שמחר תגידו בבית הספר תהלים על האמא והבת, שממש זקוקות לתפילות שלנו", אמרתי.

"אבל אמא", בתי הרכינה מבט אל שולחן האוכל במטבח, כשדמעות ממלאות את עיניה. "אמא, שבעה ילדים? פשוט ככה? כולם נפטרו?" שפתיה רעדו, ואני פתאום התחרטתי שאמרתי לה משהו בכלל. "זה יותר מידי, אמא. זה באמת יותר מידי."

ושתינו התחלנו לבכות.

חשבתי על דבריה של בתי כשעקבתי אחר הלווייתן של הבנות, למרות שכל רגע של צפייה היה יותר מידי בשבילי. אם יותר מידי בשבילי רק לצפות בלוויה, חשבתי, אז איך יכולה משפחת ששון לסבול אפילו שנייה אחת של הכאב המרסק שהם בטח מרגישים? איך הם עומדים בזה?

ואז הגיעה החברה קדישא עם גופות הילדים. שמעתי את הסבתא צועקת את שמות נכדיה, כמו קול שמחזיק בכל כאב העולם מאז בריאתו, נישא אל השמים הקפואים וקורע כל לב יהודי. ראיתי כיצד הרב ששון נשען על הרכב השחור ובוכה. זה נראה כמו חלום בלהות סוריאליסטי שהיינו רוצים שייגמר כבר. רציתי שכולם יתעוררו ויבינו שהכל טעות. טעות אחת גדולה ונוראית.

רציתי לפלס את דרכי ברחובותיה העמוסים של ברוקלין, שם הצטופפו אלפי יהודים שבאו כדי לומר שלום, ורציתי לרוץ אל הרכב ולקרוע לרווחה את הדלתות. אליענה! תתעוררי! תחזרי, את רק בת שש עשרה! הכל טעות. זאת חייבת להיות טעות. דויד! בבקשה! מי עוזב את העולם הזה בגיל שתים עשרה? בבקשה השם, לא! רבקה! את רק הגעת לגיל שבו אמורים להתחיל לחיות. מוקדם מידי בשביל לומר שלום. יהושע, הוא רק בן עשר! הוא צריך עוד זמן. משה! תתעורר! בן שמונה... שרה, את לא יכולה ללכת עכשיו כשאת רק בת שש. השם, בבקשה, לא! ויעקב, אתה רק בן חמש. החיוך שלך, אנחנו עוד צריכים את האור שלך כאן. בבקשה, תתעוררו! זה יותר מידי. איך כולכם יכולים ללכת יחד? זה חייב להיות חלום נוראי, טעות. השם לא!

אולם רכב הקבורה ממשיך להתקדם, ואף אחד אינו מתעורר. ובלילה הזה אני לא מסוגלת לישון. אני לא מסוגלת לנשום. אני לא מסוגלת להכיל את הכאב. זה יותר מידי. אני אומרת תהלים. אני מתפללת על האם והבת הפגועות. אבל המלים כל כך קשות, בגלל שזה פשוט יותר מידי. זה יותר מידי בשבילנו, השם. תמונות פניהם המלאכיות והקורנות של הילדים. היקף כאב האבדן של הנשמות היקרות האלה מעם ישראל. עם ישראל כואב, רועד מרוב צער. אנחנו לא מסוגלים לדבר, אין לנו מלים.

עכשיו, כשנגמרו לנו הדמעות, אנחנו מבינים שאנחנו לא עם מפורד ומפולג. אנחנו משתתפים זה בשמחתו של זה, ואנחנו תומכים זה את זה בכאב. אם לא היה לנו אחד את השני, לא היינו יכולים להמשיך. יש דברים שהם יותר מידי בשביל לשאת אותם לבד.

אנחנו ממש חייבים אחד את השני עכשיו, ומשפחת ששון צריכה אותנו אפילו יותר. הם זקוקים לתפילות שלנו. הם זקוקים לעזרה שלנו. לפעמים, כשהכאב כבר בלתי נסבל, התפילות שלנו לא צריכות מלים. בגלל שאלוקים מכיר את שפתו של לב שבור. הוא יודע שכשאנחנו לא מסוגלים לישון, לא מסוגלים לנשום ובקושי מצליחים לדבר על האבדן הנצחי הזה, אז אנחנו מתחננים אליו לנחמה. אנחנו כמהים שהוא ירפא אותנו. אנחנו בוכים אליו שיוציא אותנו מאפלתו של עולם שבו כמעט משפחה שלמה מתה בלילה אחד. אנחנו חובטים ברכבי החברה קדישא וצועקים לילדים שיחזרו. הילדים שלהם. הילדים של עם ישראל. הילדים שלנו. השם לא!

בבקשה תשמור עליהם. בבקשה תשמור עלינו. אנחנו לא מסוגלים להמשיך הלאה בלי שנחזיק זה את זה. אנחנו לא מסוגלים להמשיך הלאה בלי שתחזיק אותנו.

אנא התפללו לרפואתן השלמה של גילה בת פרנסיס  וציפורה בת גילה.