בעקבות השואה, רומן גריי תיאר ביצירתו, 'ריקודו של ג'ינגיס כהן', את עולם התרבות: "הקניבלים האכזרים בישלו את קרבנותיהם ואכלו אותם. הגרמנים בני ימינו, צאצאים של אלפי שנות תרבות וציביליזציה, הפכו את קרבנותיהם הנרצחים לסבון".

בשבוע שעבר נערף ראשו של העיתונאי האמריקאי ג'יימס פולי באכזריות סדיסטית, בעזרת סכין קומנדו, על ידי מחבל עטוי מסיכה בעל היגוי בריטי מלומד. הקליפ של הרצח המבעית התפרסם מיד ביו טיוב, לצפייה ברחבי העולם. וזה - הפלא הטכנולוגי שמאפשר לוירוס של אלימות להפיץ את המסר שלו בכל העולם בן רגע – זה מה שהופך מהר מאוד לסמל של תרבות המאה ה-21.

אל דאגה, אומר נשיא ארה"ב בתגובה לזוועה האחרונה שעולה מדאע"ש, מדינת האסלם הקיצונית שהולכת ומוקמת לנו בעירק. כן, הוא מודע היטב להריגתם של חפים מפשע, לטיהור אתני של בעלי אמונה שונה, לחטיפתם של נשים וילדים, ולילדים הסובלים עינויים, התעללויות ועבדות. כן, הוא יודע, כך הוא אומר לנו, שאין לדאע"ש מקום במאה ה-21. אולם יחד עם זה הוא מרגיע אותנו, שעל פי הבנת ההיסטוריה שלו: "אנשים כמו דאעש ייכשלו בסופו של דבר".

ומדוע? מסביר הנשיא אובמה: "הם נכשלים משום שהעתיד נשלט על ידי אלה שבונים ולא הורסים, ורובה המוחץ של האנושות מזדעזע מאנשים כאלה שהרגו את ג'יימס פולי".

אולם לא זה מה שאנחנו למדנו מההיסטוריה ומהתנ"ך כאחד.

הטוב לא ינצח את הרע רק בגלל שהרבה אנשים מזדעזעים ממנו

אכן, במובנים רבים ההיסטוריה מתקדמת. ישנן חברות מתורבתות שמעריכות חיי אדם ומתנגדות לגזענות ולדעות קדומות. אולם עתידו של המין האנושי אינו מובטח. עדיין יש יותר מידי רוע בעולם. והדבר שעלינו להבין הוא שהטוב לא יתגבר על הרע רק משום שרובה המוחץ של האנושות מזדעזע ממנו.

לגרמניה הנאצית היה חזון של עולם שנשלט בידי הגזע העליון. חזונם כלל את השמדתו של עם שלם, את שעבודן של יתר האומות והתרבויות, וכן את חיסולם הסופי של אלה שאינם מהגזע הארי הטהור. בתחילה, היקף שאיפותיהם לא נתפס על ידי העולם, שלא היה מסוגל להעלות בדעתו מציאות של רוע בשיעורים כאלה – למרות שממציא השיטה לא היסס לחשוף ולהבהיר את מטרותיו ואת "הפתרון הסופי" שלו. היטלר פרסם את גילוי הדעת שלו בספרו: "מיין קאמפף", והעולם התרבותי הזדעזע, אך לא עשה מאום. הצ'מברלינים למיניהם הטיפו להשלמה פסיבית עם הרוע למען השלום. העולם המשיך להזדעזע כשהנאצים הקימו את מחנות ההשמדה והמשרפות שלהם. ובכל זאת, הזעם הצדקני לא הועיל בכלום.

אם הציביליזציה וערכי החברה התרבותית שרדו עד ימינו, לפחות במידה שהם שרדו, זה רק בזכות סיבה אחת. ארצות הברית ובנות בריתה הבינו, ברוך השם, שזעזוע אינו תגובה מספקת לסוג כזה של רוע, אשר מאיים על עצם ההצדקה להמשך קיומו של המין האנושי.

מה שהציל את העולם היה "הדור הטוב מכולם" שלקח אל ליבו את האמת התנ"כית: רוע לא צריכים רק לגנות – חייבים להילחם בו ולמגר אותו.

דוגמה מהתורה

זמן קצר אחרי שבני ישראל הפכו לעם והשתחררו בים סוף מעול שעבוד מצרים, תקף אותם עם בשם עמלק. אז, באותו רגע, הם למדו מהי התגובה הנכונה לרוע כזה. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". רק אז עלו משה אהרון וחור על גבעה שצופה על קרב, והתפללו לאלוקים שיעזור להם לנצח.

בסופו של דבר, אחרי שיהושע וחייליו נצחו, אלוקים ציווה על משה להעלות את הדברים על הכתב לזיכרון עולם. מאז, הפכו העמלקים דוגמא לעושי הרע שבכל דור, והתגובה המתוארת בתורה, אמורה להוות מסר נצחי. התפללו, אך אל תהפכו את עצמכם קרבן לרוע, בכך שתסרבו להתייצב מולו ולהילחם בו.

בכל דור ודור יש עמלקים. ולצערנו, היהודים מכירים אותם טוב במיוחד. ההיסטוריה לימדה אותנו, במלים האלמותיות בקהלת, שיש "עת מלחמה ועת שלום".

כשיאיר לפיד דיבר באוגוסט שעבר בטקס הזיכרון לשואה, שנערך ברציף 17 באתר ההנצחה של השואה בברלין, הוא תהה: "מדוע הם לא נלחמו? זאת השאלה שרודפת אותי. זאת השאלה שעמה מתמודד העם היהודי מאז שהרכבת האחרונה יצאה לאושוויץ. והתשובה שלו היתה, שהם לא האמינו עד כמה הרוע מוחלט".

אנחנו יכולים רק להתפלל שהשאלה הזאת שנשאלה על ידי לפיד, לא תחזור ותישאל בעוד שנים, כשההיסטוריונים יתאמצו להבין את התעלמותו המסוכנת של המערב וערכיו מהברבריות האסלמית. למה הם לא נלחמו? למה אמריקה, שהייתה אז המדינה הכי חזקה בעולם ונשאה את לפיד ערכי הדמוקרטיה, עמדה מן הצד והסתפקה בביטוי חוסר שביעות רצון, כשהעמלקים של ימינו הרסו את עצם מרקמה של התרבות.

כמו שברנרד לואיס הבין וניסח כבר לפני שנים רבות, מה שאנחנו עושים היום הוא באמת "התנגשות ציביליזציות וארגון מחדש של סדרי העולם". בהתאמה מדהימה לאפשרות הבחירה שנתנה לעם ישראל בספר דברים, אנחנו עומדים כעת מול אותן אפשרויות שהוצבו בפני משה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים - לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל', י"ט).

רציחתו של ג'יימס פולי חייבת לעורר יותר מזעם מוסרי. היא צריכה להיות רגע מכונן לכל אלה שמחויבים להמשכיותו של ערך קדושת החיים על פני פולחן המוות. היא צריכה לעורר אותנו למציאות של רוע שאנחנו לא מעזים להעלות בדמיוננו, ושהנאיביות שלנו תמשיך לסרב להודות בקיומו.

ומעל לכל, היא דורשת מאיתנו להבין שכבר מזמן תמה האפשרות שלנו לגנות בלבד. אנחנו חייבים להיות הרבה מעבר למזועזעים. אנחנו חייבים להתייצב פנים אל פנים מול הרוע ולהשמיד אותו, אם איננו רוצים שההיסטוריה תאשים אותנו בהתאבדות.