לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שחרור האסירים הפלשתינאיים

שחרור האסירים הפלשתינאיים

4 מחשבות ערכיות-יהודיות על הנושא הפוליטי הטעון.

מאת

הכותרות בימים האחרונים לא היו מרנינות, בלשון המעטה, עם החלטת הממשלה לשחרר אסירים פלשתינאיים, כאלה שנידונו למאסר עולם. המחבלים לא קיבלו עונש זה מפני שחנו במקום אסור או מפני שלא שילמו ארנונה. אלא, מפני שרצחו יהודים.

רבות נכתב על נושא זה מההיבטים הפוליטיים השונים שלו. לא איש פוליטיקה אנכי. אבל אני מנסה לראות ולנתח דברים מנקודת מבט תורנית, הבה ננסה להציע מספר היבטים ולברר מה התורה אומרת על נושא זה. שמא על קובעי המדיניות בדברים חמורים שכאלה, לתת את לבם לדברי התורה (לכל הפחות(!) בנוסף לשיקול הפוליטי).

במחשבה ראשונה, עלו בלבי ארבע נקודות:

(א) "מות יומת"

התורה מייחסת חומרה גדולה לכל רצח. הרוצח במזיד – דינו מוות בידי בית דין. זו הלכה כה בסיסית, שהיא עוד מלפני מתן תורה; זוהי אחת משבע המצוות שניתנו לנח כשיצא מן התיבה, ששייכות לכל אומות העולם: "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך". אף הרוצח בלי כוונה, בשוגג גמור(!), עליו לגלות מביתו כדי לכפר על מעשה כה חמור.

לעונשים אלו יש אזהרה מיוחדת בתורה – שלא להימנע מלתת את העונש במלוא תוקפו וחומרתו. באף מקום אחר זה לא נמצאת אזהרה שכזו, ורק כאן מצאנו בכתוב שלא לקחת שום כופר כדי להמיר או להפחית את העונש. וכך כתוב בסוף ספר במדבר (פרק לה): "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת, כִּי מוֹת יוּמָת. וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן". התורה מסיימת בכך שאם יעברו על הנחיה זו – יהיו לכך השלכות שליליות במיוחד, באומרה "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ, כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ".

(ב) "ובערת הרע"

יש מצבים שבהם אי אפשר מבחינה הלכתית-משפטית להרוג רוצח, בגלל מגבלות 'טכניות'. אחד מהם הוא, כאשר הרוצח עצמו מוגדר כ'טריפה' (הבעיה היא בקבלת העדות נגדו – אך אין כאן המקום להאריך בפרטים). אף על פי כן, אם בית הדין יודע אודות האירוע, כגון שמעשה הרצח היה בפני בית דין – מצווה עליהם להרוג את הרוצח. ואף על פי שאין כאן גדר של נתינת עונש מוות הרגילה, יש סיבה נוספת להריגת רוצח: "ובערת הרע מקרבך".

וכך מובא בהלכה (רמב"ם הלכות רוצח פרק ב הלכה ט): "אדם טריפה שהרג את הנפש - נהרג שנאמר ובערת הרע מקרבך והוא שיהרוג בפני בית דין".

(ג) "הבא להורגך השכם להורגו"

אף על פי שאסור לכל אחד להרוג אדם אחר, ואפילו רשע וחוטא, יש מקרה אחד יוצא מן הכלל. זה נקרא "הבא במחתרת". כלומר: כאשר גנב בא במחתרת לתוך ביתו של מישהו כדי לגנוב, הוא יודע שבעל הבית לא יעמוד בצד בשקט. הוא יודע שיש סיכוי טוב שבעל הבית ינסה להרוג אותו – ולכן, מניחים אנו שהגנב עצמו מוכן להרוג את בעל הבית. מסיבה זו עצמה, כשבעל הבית מוצא גנב הבא במחתרת, מותר לו להרוג את הגנב, שהרי הגנב בא להרוג אותו (כנ''ל), ומכאן לומדים את הלקח של התורה: "הבא להורגך השכם להורגו".

(ד) תגובתו של דוד המלך למסכני נפשם.

כאשר שלשה אנשים סיכנו את נפשם להביא לדוד מים, הם הצליחו במשימה. לא היו נפגעים ולא נגרם נזק, ואף על פי כן, עצם העובדה שהמים הושגו בחשש של סכנת נפשות גרם לדוד המלך לזעזוע. כאלה מים הוא לא יכול היה לשתות, כפי שמסופר בספר שמואל ב (פרק כג): וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד. וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם... וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂתִי זֹאת, הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם! וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם".

תפיסת מחבלים כרוכה בסכנת נפשות של חיילים שמסרו את נפשם לתפוס את הרוצחים. וקל וחומר שיש כאן היבט של הנרצחים עצמם ומשפחותיהם, שזה הרבה יותר מאשר רק כניסה למצב שיש בו 'חשש', כי הרי בפועל הם נרצחו. כלפי אלו וגם כלפי אלו, שייכת הרגישות שביטא דוד המלך בדבריו.
 

* * *

החלטות פוליטיות לפעמים יכולות להיעשות יחסית בקלות, מפני שיקול זה או אחר. אך התורה היא נצחית, והחומרה בה מתייחסת התורה למקרים שכאלה - מחייבת.

17/8/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אלישע בן-אבויה, 18/8/2013 16:02

החלטה פסולה ולחלוטין לא הכרחית

לשחרר רוצח מועד שאינו מתחרט ושמאמין שמעשה הרצח שעשה היא מעשה נאצל שיביאו לגן עדן. היא איוולת. בעיקר שהייתה אלטרנטיבה טובה הרבה יותר. אם שחרור רוצחים יביא לשלום השחרור מוצדק, אם אפילו יביא תקווה לשלום עדיין מוצדק אבל, הפלסטינים הסכימו להקפאת בנייה בשטחים כאלטרנטיבה לשחרור. לכן כל טיפת דם שתשפך מידי הרוצחים ששוחררו היא בראשם של אותם שקיבלו את ההחלטה האווילית והבלתי מוסרית הזו.

(2) שגיא, 18/8/2013 14:16

תודה על פרסום הדברים

אכן עושה סדר בראש בנושא שלא פשוט הזה.

(1) לאה, 18/8/2013 09:47

מסכימה ויותר

לא ישנתי הרבה לילות לפני ואחרי ההחלטה לשחרר מחבלים עם דם על הידיים. אני מסכימה עם ההבהרה הכתובה באותיות התורה, ושלמה עם תפיסת היהדות בנושא. אני דואגת לא רק מכיוון שכרגע מבחינתי החלה הספירה לאחור לפיגועי הדמים שיבואו - ואני ריאלית כאן ולא פסימית. אני דואגת עוד יותר מכיוון שעצם ההחלטה ועצם התהייה בנושא נותנת לי להבין שאנו כיהודים בארצנו תועים ואובדים. המקום הזה שבו עולה בכלל השאלה אם לשחרר רוצחים מעיד בעיני על תשישות ועל עיוורון מוסרי ואמוני ולאומי, ועל קריסת מערכת המשפט הבסיסית ביותר. זה מה שמדאיג אותו. האם אנו עד כדי כך חולים בבואנו לשחרר מחבלים? בבואנו להתיר את הדמים? ואולי הקמנו מוקדם מידי את מדינת ישראל? הרי צריך כשרים מנטליים, בריאות נפשית בסיסית להבחנה שבין טוב ורע - ואנו היכן באנו???

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub