לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כאב של אמא, על שחרורם של רוצחים

כאב של אמא, על שחרורם של רוצחים

אמו של קובי מנדל ז"ל, שנרצח ע"י פלסטינים, שואלת בכאב מדוע כולם שמחים ורק קרבנות הטרור מרגישים ייאוש.

מאת

מדוע נראה כאילו קרבנות הטרור הם היחידים שהתנגדו לעסקת השחרור של גלעד שליט? מדוע כולם שמחים ורק אנחנו מיואשים?

משפחת רוט הריצה עצומה נגד שחרורה של המחבלת אחלם תמימי, שהייתה שותפה לרצח בתם מלכי במסעדת סבארו בירושלים, והצהירה שהיא שמחה שילדים רבים נהרגו בפיגוע.

מאיר סחיווסחורדר, שהוריו ואחיו נרצחו באותו פיגוע, הגיש עתירה לבג"ץ, ואמר שהוא מתכוון לרדת מהארץ משום שהוא חש נבגד. הוריה של יסמין קריסי מרגישים שהמדינה רוקדת על דמם משום שחליל מוחמד אבו-עלבה – שרצח את בתם ושבעה בני אדם נוספים, בפיגוע דריסה בצומת אזור בשנת 2001 – נמצא אף הוא ברשימת המשוחררים. 26 אנשים נוספים נפצעו באותו פיגוע.

מדוע רבים כל כך מבין קרבנות הטרור מגלים התנגדות לעסקה שאפשרה לרוצחים ומשתפי פעולה לצאת לחופשי? משום שאנחנו מכירים מקרוב את הסבל שרוצחים אלה זורעים בדרכם.

כן, רציתי שגלעד שליט ישוחרר. אבל לא בכל מחיר. לא במחיר ששילמנו.

בני קובי מנדל וחברו יוסף אישרן נרצחו ע"י מחבלים לפני עשר שנים, כשהם היו בני 13 ו-14. הם טיילו בוואדי הסמוך לביתנו, ונסקלו למוות ע"י חבורת פלסטינים. זה היה רצח אכזרי ומרושע.

לאחר מותו של קובי, הקמנו את קרן קובי מנדל למען משפחות נפגעי טרור. מדי שנה אנחנו עורכים את מחנה קובי - מחנה נופש רפואי שנמשך 10 ימים ומיועד ל-400 ילדים שאיבדו את יקיריהם, בעיקר בפיגועים. אנחנו מנהלים גם נופשוני החלמה לאמהות וקבוצות תמיכה.

אנחנו רואים דיכאון, התאבדויות, סימפטומים של הפרעות פוסט-טראומטיות

רוב האנשים אינם מודעים להרס המתמשך של האבדן: אבות שנפטרים מהתקפי לב, אמהות שחולות בסרטן, ילדים שנושרים מבתי הספר, משפחות שבנם היחיד נרצח. אנחנו רואים דיכאון, התאבדויות, סימפטומים של הפרעות פוסט-טראומטיות. לא תאמינו כמה משפחות של קרבנות עדיין חיות על גלולות שינה ותרופות להפחתת לחץ וחרדה. אנחנו רואים את הכאב שאינו קהה עם הזמן. אנחנו רואים, פשוטו כמשמעו, אנשים מתים מצער.

משפחות שכולות מתמודדות עם בידוד פסיכולוגי אקוטי. 'אף אחד לא מבין אותנו', הם מתלוננים לעתים קרובות.

הם מתכוונים לומר שאיש אינו מבין עד כמה מתמשכים ומייסרים הכאבים והגעגועים שלהם. וכעת, אחרי שחרור המרצחים, הבידוד הזה רק יוסיף ויתחזק. וכך גם ההרגשה שמותם של ילדינו לא באמת משנה.

כשאנשים היו אומרים לי שבני קובי מת לחינם, הייתי אומרת תמיד: לא נכון. התפקיד שלנו הוא לגרום לכך שתהיה משמעות למותו.

אבל עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה בזה. נראה כאילו הממשלה מתאמצת להוכיח שמותם של יקירינו אכן היה לחינם.

הזלזול במותם של יקירינו רק מגביר את הכאב. אם ישראל מוכנה לשחרר את רוצחי ילדינו, אז כל העולם יכול להסתכל עלינו ולהבין שהמחבלים הם באמת לוחמי חירות או חיילים. שהרי, אילו הפלסטינים היו רוצחים יהודים בדם קר בלי סיבה מוצדקת, אז ברור שהממשלה הישראלית לא הייתה משחררת אותם.

אף ממשלה שפויה לא הייתה עושה את זה.

אילו היו משחררים את רוצחי בני בעסקת החילופין הזאת, לא נראה לי שהייתי מסוגלת לעמוד בזה

כשישבנו שבעה על קובי, אמר לנו מפקד בכיר בצבא: "נעשה צדק עם הרוצחים". האמנתי לו. הכנסתי את דבריו ללבי. היום אני שמחה שרוצחיו של בני לא נתפסו מעולם. וכך גם ילדיי. מובן שאני לא רוצה שהמחבלים האלה ירצחו שוב. אבל אילו היו משחררים אותם בעסקת החילופין הזאת, לא נראה לי שהייתי מסוגלת לעמוד בזה.

אנחנו לא רוצים שמשפחות אחרות ימצאו את עצמן מבודדות.

אנחנו לא רוצים שמחבלים ישוחררו בעוד יקירינו טמונים עמוק באדמה. עשר שנים אחרי שבני נרגם למוות, הכאב עדיין כובל אותי. במובנים רבים, אני לא חופשייה.

אנחנו לא רוצים שמחבלים נוספים יתעודדו מההכרה שאפילו אם הם ירצחו, לא בטוח שהם יאלצו להישאר בבית הסוהר. הנשיא פרס אומר שהוא יחון אבל לא יסלח. משפחות קרבנות הטרור לא יסלחו ולא יחונו את הממשלה על השחרור הזה.

בגדו בנו. חנינת המחבלים מהתלת באהבתנו ובכאבנו.

מעבר לכך, המחבלים מעוניינים לזרוע פחד בחברה כולה, להוריד את כל העם על ברכיו. במשך האינתיפאדה, המחבלים לא הצליחו להביס את החברה הישראלית, אבל שחרור המחבלים מאותת כעת לחמס, שאסטרטגיית הטרור שלהם הייתה נכונה, יעילה.

הם חוגגים בכל ליבם משום שהם נצחו. וכתוצאה מהשחרור, מערכת הצדק הישראלית תיראה לא יותר מבדיחה, משל ושנינה. אין בה לא הרתעה ולא עונש. כאילו שהממשלה שלנו אומרת לרוצחים: בואו ותפגעו בנו שוב. נשמח לשחרר אתכם באחד הימים, ונעשה זאת כשתבקשו.

אני רוצה את גלעד כאן.

אנחנו צריכים להגן על חיילינו, אבל לא במכירת חיסול של מחבלים. הלוואי שהייתי יכולה לשמוח עם משפחת שליט. אבל אני לא. המחיר גבוה מדי.

23/10/2011

מאמר 1 מתוך 1 בסדרת "תהיה חזק!" – האם זו הדרך להחלים מאבדן טרור?

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 35 תגובות ב-27 דיונים

(27) מלכה, 11/11/2015 18:16

מאז ששמעתי על רצח הילדים

אני לא מפסיקה לבכות. רוצחים אכזרים תתי אדם שלא ברא השטן!!! ולחשוב שהמפלצות מסתובבות חופשיות בינינו. אלוהים. רחם עלינו. שני ילדים יפים וטהורים שטיילו ליד ביתם נתקלו בחלאות מפלצתיות שרצחו אותם באכזריות בלתי נתפסת. מדינה שמפקירה דם יהודיה!!! ומנוהלת עי אוייביה!

(26) אנונימי, 5/11/2011 20:24

מזדהה עם כאבך

ברוך ה', לא איבדתי אף מכר או בן משפחה בפיגוע; אך אני מרגישה נבגדת מהעסקה הזו גם כן. טוב שגלעד בבית, אך כמו שכתבת, ובצדק - לא בכל מחיר. אני מרגישה שהמדינה בוגדת באזרחיה על ידי כך שהיא מחזקת את הטרור ונותנת יד למפגעים להמשיך ולשלוח רוצחים וחוטפים כי בסוף הם חוזרים הביתה...

(25) קרן, 29/10/2011 08:16

המקום ינחם.

שרי יקרה, קראתי ושוב קראתי, אחר כך כל כך התלבטתי האם לכתוב לך. אני מאלה שצודדו בשחרור, מאלה שצעדו ומחו ודרשו וגם בכו עם קבלת הבשורה והחזרה של גלעד שליט. הבכי היה מעורב בקשת של הרבה רגשות כמו שרק המדינה שלנו מסוגלת לצייר. השאלה ריחפה כל הזמן מעל שמחת השיבה הביתה : האם יש חיים "נחשבים" יותר, האם חייל אחד שווה יותר מחיים של כאלה ששמם עוד לא הוגרל? האם חייו שווה את ריצוי ומיצוי עונשם של המרצחים? קראתי את הכאב שלך אבל עוד יותר כאבתי את הבדידות שתיארת . פתאום הבנתי איפה כשלנו ... בשבועות האחרונים דיברה החברה הישראלית גבוה גבוה על הערבות ההדדית והחובה שלנו להחזיר את הבנים הביתה. לערבות זאת יש צד נוסף שכשלנו בו והוא לחבק, לעטוף ולא להשאיר אתכם בודדים. לצערי, להרגשתי ההיסטוריה של עם ישראל הראתה לנו שמושגים רבים כמו מידה תחת מידה או קידוש החיים לא תמיד עומדים במבחן המציאות. המחיר של העיסקה הזאת וההשלכות שלה לעבר ולעתיד היה נושא שכל מי ששכלו בראשו התחבט בו והתייסר איתו. כטבען של דילמות הלוואי והיה פתרון אחד טוב. בזהירות אני כותבת שאני חושבת שהנחמה, אם בכלל קיימת, היא דלה. אבל באמת, גם ברגעי השמחה הגדולים לרגע לא שכחנו.

(24) ענבל, 26/10/2011 13:07

לא נכון, לא כולם שמחים. יש מקום לדאגה רצינית.

לא כולנו שותפים לפסטיבל גלעד שליט. העיסוק בנושא מוגזם ושטחי. עם זאת, לא היתה ברירה. כולם יודעים שנשלם מחיר כבד מאוד על שיחרור המרצחים. זה רק עניין של זמן. ברור גם שהם קיבלו עידוד לחטיפות נוספות. מובן מאליו. כואב גם שדרך רשעים צלחה. המחבלים לא היו אמורים להשתחרר בנסיבות האלו. במיוחד אלו שיש להם דם על הידיים. הבעייה היא שהעלמו של רון ארד הותיר בנו פצע פתוח שהיה צריך לטפל בו איכשהו. שיחרור החייל החטוף גלעד, היה מין סוג של ריפוי. אמנם חלקי, אמנם קלוש, אבל מאוד חיוני. תנחומים למשפחות השכולות, אנחנו מתאבלים איתכם פעם שנייה.

(23) מירב, 25/10/2011 20:41

מבינה אותך אבל לא מצדיקה אותך.....

אני הולכת להגיד משהו שאני מאוד מקווה שלא יתפרש בצורה מגעילה.... קובי בנך וחברו יוסף נפטרו ועל זה כואב לי מאוד כמו על כל מוות של יהודי בין אם נפטר בתאונת דרכים או בפיגוע, אכן זה הרבה יותר כואב ופוגע לדעת שמישהו במזיד הרג את הסיבה העיקרית לחייך אבל מוצאים נחמה בידיעה שהוא יושב בכלא ולא רואה אור יום ומתענה יום ביומו עד סוף חייו... וכאן אני מעוניינת להבהיר משהו! הכלא הישראלי מבחינתם זה בית הבראה מסויים והסיבה היחידה שהם רוצים להשתחרר זה כי הם לא יכולים להרוג אותנו מהכלא... גלעד שליט חי ולכן הייתי בעד העסקה הידיעה שאני יכולה להציל עלם צעיר שלא עשה כלום בחייו ובלי שעשה שום פשע נתפס בכלא של החמאס (ופישעו היחיד לפי החמאס הוא הגנה על ביתנו...) הקלה עליי את היצר הנקמני שבי... שבכל יהודי! חשוב לציין שעקב אמונתי החזקה בה' בטוחני שכל המחבלים אשר שיחררנו יחזרו לכלא או יותר טוב ימותו ובעז"ה בלי שהספיקו לפגוע בנו.... ברור לי כעסך ורצונך שכל מי שפגע באחד מאחייך, ויכול ר"ל לפגוע בנו שוב, לא יראה אור יום שוב אבל צריך לדעת שגלעד הוא אחינו ואנחנו ניתן הכל למשפחה שלנו גם תוך סיכון אנו עצמנו...

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub