עמדתי במצב הבלתי נסבל בו הייתי צריך לספר לאשתי על מציאת גופתו של לייבי קלצקי. פניה החווירו.

"מה קרה לו?"

שתקתי. לא יכולתי לתאר את הדרך המזוויעה שבה הילד התמים הזה נרצח באכזריות. ועל ידי יהודי. לא הייתי מסוגל להוציא מפי את המילים הללו, אף לא בלחישה.

"יותר גרוע מכל מה שאת יכולה לדמיין... אני לא יכול לדבר על זה."

לא הייתי היחיד שנותר ללא מילים. התגובה הנפוצה ביותר שזרמה מכל עבר הייתה "אין מילים". הייתה הרגשה כאילו העם היהודי הוכה באלם, עומד מתנודד מאגרוף מפתיע בבטן הרכה, לא מסוגל לקלוט את מימדי הזוועה הבלתי נתפסת.

שתיקתנו לנוכח האסון דומה לשתיקתו של אהרון מול מותם הבלתי צפוי של שני בניו, מנהיגים צעירים ומבטיחים של עם ישראל, שנגדעו בדמי ימיהם - "וידום אהרון" (ויקרא י', ג').

שתיקתו של אהרון באה מתוך קבלה מושלמת של הרצון האלוקי, למרות האובדן הנורא. השתיקה שלנו, לפחות בחלקה, נובעת מהכחשה – התגובה האינסטינקטיבית הראשונית שמספקת קורטוב של ביטחון שהעולם שלנו לא ישתנה, שילדים יכולים ללכת לקייטנה ולחזור הביתה בריאים ושלמים, שהשכונה הפרטית שלנו היא חוף מבטחים של אנשים טובים ביסודם. אם לא נדבר על זה, נוכל לדחות את משא היגון והאימה.

אולם יתכן שהתגובה המקיפה של השתיקה רומזת על משהו אחר, משהו שקשור לעצם המשמעות של היותנו בני אנוש.

כשאלוקים ברא את האדם, ונפח בעפר מן האדמה נשמת חיים, כותבת התורה: "ויהי האדם לנפש חיה". את המילים 'נפש חיה' מתרגם אונקלוס – "רוח ממללא [מדברת]". יכולת הדיבור היא שמייחדת והופכת אותנו לבני אדם. הדיבור הוא מעין גשר שמחבר בין עולם המחשבה לעולם המעשה, המקום בו נפגשים שמים וארץ, בו הרוחני והגשמי – הגוף והנשמה – מתאחדים על מנת ליצור את "נקודת" הבחירה החופשית.

החשיפה לאכזריות הבלתי נתפסת, שתוארה בפירוט רב בדיווחים על רציחתו של לייבי קלצקי, משפיעה עלינו. רוע שבעבר לא היה חלק מעולמנו פורץ את דלתות נפשנו וחודר לנשמותינו. הוא מכה באנושיותנו, ומותיר אותנו משותקים. איך מסוגל אדם לבצע פשעים שכאלו?

כשמצאנו את עצמנו עומדים מול עוצמה כזאת של אימה והשפלה, שתקנו מרוב הלם, אך אל לנו להמשיך לשתוק

כתוצאה מכך אנחנו הופכים לאילמים. הדיבור, אותו כח יחודי שהופך אותנו לבני אדם, נמצא 'בגלות', כפי שמתארים זאת המקובלים, משום שנשמתנו מזדעזעת. ואנחנו הופכים במהותנו לפחות אנושיים.

בשבוע האחרון הסתובבתי בתוך ערפל של עצבות וצער, כאילו עברתי טראומה אישית. ואני יודע שהרבה אנשים חשו כמוני.

חכמי התלמוד אומרים ש"שתיקה כהודאה". אם אינך מסכים עם טענה או האשמה המופנית כלפיך, תגיד משהו. אחרת השתיקה שלך תדבר במקומך.

כשאנו מוצאים את עצמנו עומדים מול עוצמה כזאת של אימה והשפלה, אנו שותקים מרוב הלם, בהרגישנו שאין מילים - רק דמעות. ובכל זאת, אסור לנו להמשיך לשתוק. כשהדיבור שלנו בגלות, כשהאנושיות שלנו נחלשת, אנחנו צריכים לעשות משהו כדי לשקם אותה, כדי להחזיר לעצמנו את כוח הדיבור. אנחנו צריכים להתחזק ולרומם את האנושיות שבנו, על ידי הפעלת נשמותינו.

הגמרא (סוטה דף ב ע"א) אומרת: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין"- הרואה אדם שמואשם במעשה לא מוסרי, צריך לקבל על עצמו החמרה יתירה באותו התחום, כדי להרחיק את עצמו מהרוע, למרות שהוא עצמו לא לקח חלק באותה פשיעה. מכיוון שהוייתו של הנחשף לפשיעה התרחבה לכלול מציאות כל כך שלילית והרסנית, הוא חייב לפעול לחיזוק הכוחות החיוביים בחייו, על מנת להשיב לעצמו את האיזון.

שורש המילה מצווה, הוא צוות, מלשון חיבור. המצוות הן הדרך להעלות את הגשמי ולהרחיק את עצמנו מסופת הרוע הגואשת; להתחבר שוב לאלוקים ולטוב בעולמנו.

אני יכול לצאת מהערפל שמקיף אותי כשאני ניגש לתת לילדים שלי חיבוק נוסף, כשאני בוחר להיות סובלני ואכפתי, כשאני בוחר לצאת מדאגותיי הקטנוניות ולחשוב על אחרים. במקום להתנודד בחוסר איזון מהאסון המזעזע, בואו נפעל לתעל את ההלם שלנו לעשיית טוב, ולחזק את נשמותינו הן ברמה האישית והן ברמה הכללית. כל מצווה שהיא שנקבל על עצמנו, לא רק שתתרום לעילוי נשמתו של לייבי קלצקי , אלא תרומם באותה הזדמנות גם אותנו.