רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

אקטואליה

שיחת הטלפון ממנה חרד כל הורה

י׳ בסיון ה׳תשע״א י׳ בסיון ה׳תשע״א 12/06/2011 | מאת הרב אפרים שור

השיחה הגיעה ב-10:00 בלילה: "הבן שלכם עבר תאונת דרכים. המצב קשה. בואו מייד לבית החולים".

בערך בעשר בלילה קיבלנו את שיחת הטלפון הנוראה ביותר שהורה יכול לקבל. הבנתי שמשהו רע קרה, ברגע שראיתי כיצד ברכיה של אשתי רועדות, וידה נשלחת אל הקיר כדי לייצב את עצמה. היא הושיטה לי את הטלפון.

"אנחנו חושבים שהבן שלכם היה מעורב בתאונת דרכים. לא נוכל למסור פרטים נוספים עד שתבואו לזהות אותו. בואו מייד לבית החולים, העובדת הסוציאלית ממתינה לכם. המצב חמור מאוד."

בדרך הארוכה להחריד אל בית החולים, אשתי ואני החזקנו ידיים ובכינו. הזהרתי אותה להתכונן לגרוע מכל. הייתי משוכנע כמעט לגמרי שיעקב, בננו בן ה-21, נהרג.

אני לא מסוגל לדמיין שום סיטואציה אחרת, בה אפשר לחוש הקלה כששומעים שהבן שלכם עובר ניתוח חירום במוח, אבל כך זה היה במקרה הזה. הרגשנו מחוסלים, אבל בכל זאת הייתה תקווה.

בשעתיים הבאות הצוות עדיין סירב למסור לנו פרטים, עד שיעקב יצא מהראשון מתוך שני ניתוחי הראש שהוא עבר באותו לילה ארוך. בסופו של דבר דווח לנו שמכונית פגעה בו בכביש הראשי, כשהוא גלש ברולר-בליידס שלו. יעקב סבל מפציעת ראש קשה ומשברים בעצמותיו, והרופאים התאמצו להפחית את הלחץ התוך-גולגולתי שנגרם מהדימום ומהנפיחות בראשו.

יעקב בדיוק סיים את שירותו הצבאי כלוחם בנח"ל החרדי. כשהוא היה מגיע הביתה, הוא נהנה לרכוב על אופנים ולגלוש ברולר-בליידס ברחבי ירושלים, ולגלות כל פינה חבויה בעיר הבירה המקסימה. יעקב הוא גולש רולר-בליידס מקצועי וספורטאי נלהב.

שאלנו את השאלות הרגילות: "עד כמה המצב גרוע? האם הוא יחיה? אם הוא יחיה, האם נגרם לו נזק בלתי הפיך? האם הוא יוכל אי פעם שוב ללכת או לדבר? האם האישיות שלו תשתנה?"

התשובה לכל השאלות הייתה אחת: אנחנו לא יודעים, וייקח עוד הרבה זמן עד שנוכל לדעת.

הרגשנו כאילו שהמכונית פגעה בנו.

הדבר היחיד שהם כן ידעו הוא, ששלושת הימים הראשונים קריטיים לחייו. באותן 72 שעות הנפיחות במוח נמשכת כתוצאה מהטראומה, וכל לחץ נוסף על המוח עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.

אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיה עם יעקב

מאז, אשתי כמעט ולא עזבה את מקומה לצידו. הוא שוכב בטיפול נמרץ ומורדם כדי להפחית את הלחץ על המוח שלו, כשעשרות צינורות נכנסים ויוצאים מכמעט כל חלק בגופו.

אנחנו מודים לא-לוהים שבשלב זה הוא כבר עבר את הסכנה המיידית לחייו, ושהלחץ התחיל לרדת בהדרגה. אבל העיניים שלנו עדיין חגות במעגל קבוע, מספר התהילים שאנחנו קוראים לרפואתו, אל פניו המלאכיות הדוממות (שמגדלות כעת זיפי זקן צעיר), ומשם למוניטורים המאיימים, שכל הזמן משנים את המספרים המפחידים שלהם.

אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיה עם יעקב. למדנו שמבחינה רפואית עדיין לא ידוע הרבה על המוח, ושלמומחים אין דרך לאמוד את כמות הנזק שנגרמה או את משך השיקום שיידרש. הגוף (קרי: א-לוהים) עושה את העבודה, והרופאים בסך הכל יוצרים את התנאים הטובים ביותר שיאפשרו לגוף לשקם את עצמו. כל עוד הגוף לא מחזיר לעצמו יכולת כלשהי, כמו דיבור, לא ניתן לדעת אם הוא אכן יוכל לעשות זאת. כל מה שהצוות יכול לומר לנו בביטחון מסוים הוא, שמדובר בתקופה ארוכה של טיפולים ושתידרש סבלנות רבה.

מעולם לא חוויתי צער כזה בחיים, ואפילו לא ידעתי שבכלל קיימת עוצמה כזאת של כאב. קראתי עליה, אבל היא הייתה טמונה היטב בעולם הדמיון, המקום אליו היא שייכת. לא היה לה חלק ממשי בעולמי הבטוח.

להלם יש חלק ניכר בייסורים שאנחנו עוברים. בן לילה הפכתי מאיש משפחה "רגיל" עם חיים מקצועיים עמוסים, ל"אב לילד שנאבק על חייו בטיפול נמרץ, עם סיכויים לנזק קבוע". יותר מדי מהר הפכנו מהורים שמודאגים מחום גבוה של ילד, להורים שרוקדים משמחה כשהבן שלהם מניע את ידו כמה סנטימטרים, מה שתודה לא-ל קרה לא מזמן בפעם הראשונה.

זה לוקח זמן.

צער, פחד, אימה, עצב, רגשות אשם וכעס גואים בתוכי בגלים ענקיים ומבלבלים. קהות החושים מגיעה מדי פעם לביקור מרגיע - תגובה הגנתית אוטומטית שנועדה למנוע את הקריסה הקרובה והבלתי נמנעת של הווייתי השברירית. אני מוצא עצמי חסר אונים מול ההסתערות. הראש מתאמץ לארגן את התחושות ולמצוא היגיון במלחמה האדירה שמתחוללת בתוכי, אך לשווא – כמו שוטר תנועה שמרים את ידו הקטנה בתנועת עצור פתטית, רגע לפני שסמיטריילר פוגע בו.

מתאחדים

ההפתעות הגדולות ביותר עבורנו הם הזרם האדיר של אהבה ותמיכה שמורעף עלינו – וההשפעה הניכרת שלו על חיינו. אנשים ברחבי העולם מתפללים ועושים מצוות ומעשים טובים לזכותו, ומתחננים לא-לוהים שיעקב בן אסתר יזכה לרפואה שלמה במהרה בימינו. אלפי מיילים, מיליוני תפילות, קבוצות שנאספות כדי לקרא יחד ספר תהילים שלם, שיעורי תורה, כתבי עת תורניים שהוקדשו לזכותו... כאילו שמכונה אדירה נבנתה תוך מספר שעות, וגייסה אלפי חלקים נפרדים לגמרי למאמץ בינלאומי מאוחד, לקרוע את השמים למען החלמתו של יעקב, ולחזק אותנו במר ייאושנו.

ההפתעות הגדולות ביותר עברנו הם הזרם האדיר של אהבה ותמיכה שמורעף עלינו – וההבדל הגדול שהוא יצר בחיינו

אנשים במיאמי, ניו-יורק, קוסטה ריקה, שוויץ ומקסיקו, ירושלים ותל-אביב, אוסטרליה וטורונטו. אוטובוס מלא אלמנות שהתפללו למענו בקברי צדיקים ברחבי הארץ. אנשים שלא פגשתי במשך 20 שנה (פשוטו כמשמעו) חידשו קשר רק כדי לומר שהם איתנו. דתיים וחילוניים הצטרפו לתפילה משותפת, שבאופן מוחשי (בשבילי לפחות) סוללת דרך לשמים. חברים מגיעים לבית התוסס שלנו כדי לטפל בכל הדרוש: הסעות ללימודים, שמרטפות, אוכל, כביסה, ניקיון ואפילו בדברים שאני לא תמיד מספיק לעשותם. ממש כמו סופה מדהימה.

וכך, כשאנחנו רואים כיצד כולם מתאחדים כדי לעזור לנו, אנחנו מבינים שעם ישראל הוא באמת יחידה אחת. אחדות הייתה התנאי המוקדם לקבלת התורה בהר סיני, משום שהיא זאת שמאפשרת לניסים להתרחש.

ב-3:00 לפנות בוקר, בלילה הנורא בו קיבלנו את הבשורה, הופיע פתאום חבר שלנו שהצליח איכשהו לאתר אותנו במסדרונותיו הפנימיים של בית החולים, ליד חדרי הניתוח. משפחתו ניצלה מתאונת דרכים שכללה הרבה טראומות מוחיות, והוא בא לעודד אותנו שיש תקווה.

לא להאשים, לא להתלונן

אז כיצד יכול כל אחד מכם לעזור?

כשאנשים מתעוררים בזכות אדם חולה לשנות את חייהם לטובה, זוהי זכות גדולה עבורו.

כדאי לכולנו לאמץ שתיים מתכונותיו המקסימות של יעקב, ובעזרת השם, גם לו ייטב עקב כך.

התכונה הראשונה היא, שיקרה מה שיקרה, יעקב אף פעם לא מתלונן. יחסית לאדם בגילו, היו ליעקב חיים לא קלים, ובכל זאת מעולם לא שמענו אותו רוטן או מקטר. הוא מקבל את האתגרים בשלווה וממשיך הלאה. חבריו בצבא אמרו שאפילו באימונים הכי קשים (כמו מסע של 60 ק"מ בהרים, עם משא ונשק כבדים), כשכל השאר היו משתפכים בתלונות, יעקב אף פעם לא הצטרף לחגיגה.

אחרי שבני ישראל קיבלו את התורה בהר סיני, הם (לרוע המזל) התלוננו לא מעט בתקופת נדודיהם במדבר. במבט ראשון, הם יכולים להיראות כמו תינוקות בכיינים, אבל כשחושבים על זה, הם נדדו במדבר חם ויבש, ועמדו מול בעיות רציניות כמו חוסר מים או חוסר מזון! מה אפשר לצפות מהם לעשות אם לא להתלונן?

הרב נח וינברג ז"ל, מורי ורבי, השיב שהם היו צריכים לשאול: "א-לוהים, למה אתה לא נותן לנו מים? אנחנו יודעים שאתה אוהב אותנו ואנחנו יודעים שאתה יכול לתת לנו את מה שאנחנו צריכים בקלות, אז מה אתה רוצה שנלמד או נשנה בחיינו? בבקשה תעזור לנו להבין את המסר שלך." הרצון להבין וללמוד את הלקח הוא לגיטימי, אבל התלונות, לא. אנחנו מתלוננים כשאנחנו מעדיפים את הנוחות שבהתמודדות פסיבית עם מנת חלקנו, על פני השקעת מאמצים כדי לשנות את המצב ולהתקדם.

אנחנו מבקשים מכולם לנסות להגביר את הרגישות בתחומים האלה: לא להאשים ולא להתלונן

ודבר נוסף, יעקב אף פעם לא מאשים אחרים, ותאמינו לי שהיו לו סיבות מצוינות לעשות את זה. האשמה היא מכניזם שימושי לסלק כל אחריות אישית לגורלנו. כשאנחנו לא מאשימים, אנחנו צריכים להתמודד עם האתגרים שלנו פנים אל פנים, אתגרים שלעתים הטבע האנושי מתאווה להימנע מהם בכל מחיר.

לזכותו של יעקב, אנחנו מבקשים מכולם לנסות להגביר את הרגישות בשני תחומים אלה: לא להאשים ולא להתלונן.

האשמות ותלונות יוצרות אנרגיה שלילית וגורמות לריחוק בין בני אדם. מאמץ יומיומי מודע לשרש אותן, יוצר באופן מעשי אחדות, הן בבתים שלנו והן במקומות העבודה. אנחנו מציעים להדפיס פתקים לתלייה בבית ובמשרד - "לא להאשים, לא להתלונן" - שיזכירו לנשוך את השפתיים ולהתחיל לראות את הדברים בצורה קונסטרוקטיבית יותר. ודאי ששינוי כזה ישפר את החיים שלכם, וכולנו תקווה שגם את חייו של יעקב, ועל כך אנחנו מודים לכם מקרב הלב.

אנא התפללו לרפואתו של יעקב בן אסתר. כדי לקבל את העדכון האחרון לגבי מצבו ולשתף אותנו בהצלחותיכם ב"לא להאשים ולא להתלונן", בקרו ב-www.yaakovbenesther.com
 

***

מאז כתיבת המאמר, תודה לא-ל מצבו של יעקב השתפר. הרופאים הנמיכו לו את רמת הסדציה והוא מזהה אנשים ואפילו מחייך. עקב כך שמחובר לו צינור לקנה הנשימה לא ידועה מידת יכולת הדיבור שלו. אנא המשיכו להתפלל למענו ולעשות מעשים לזכותו. הדרך עדיין ארוכה מאוד ועוד הרבה עבודה לפניו.

 

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן