לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ניחום אבלים

ניחום אבלים

חשוב יותר להשתתף בצערם של חברינו מאשר בשמחתם.

מאת

"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל, מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה." (קהלת)

מצווה גדולה לשמוח בשמחתם של חברינו, ואנחנו אכן שמחים בהצלחותיהם – טקסי סיום, קידום מקצועי – ורוקדים בשמחותיהם – בר מצוות, חתונות...  כשלחברינו נולד ילד, אנחנו דואגים לארגן את החפצים הבסיסיים הראשוניים שיידרשו להן, אנחנו קונים מתנות, שולחים ארוחות. אנחנו טובים מאוד בלשמוח בשמחתם של אחרים, וזה דבר גדול. זכות היא להיות חלק מקהילה ולדאוג בצנעה לרווחת הזולת. אנחנו קופצים בשמחה על ההזדמנות להצטרף למסיבת אירוסין, חתונה או ברית, ומשתתפים בהתלהבות בשמחותיהם של בני עמנו.

לא צריכים מילים נכונות, לא צריכים חכמה מיוחדת, פשוט צריכים לבוא

אולם  כשמדובר בביקורי תנחומים אנחנו לא מתלהבים באותה מידה – מסיבות מובנות. ביקורי תנחומים מעוררים תחושת חוסר נוחות וכאב, אנחנו לא יודעים מה לומר (שום דבר עד שהאבל מתחיל לדבר), ולכן אנחנו עלולים לוותר עליהם. יש לנו טונות של הסברים (אני יודעת, השתמשתי בהם בעצמי) - "לא ממש הכרתי את הנפטר"; "אני לא כל כך קרוב לאבל".

אבל אני יכולה לספר לכם מהצד השני, שביקור תנחומים במשך השבעה, הוא חסד יותר גדול מהשתתפות בחתונה. הוא נחוץ יותר, הוא מוערך יותר, ואתם לא חייבים להיות ממש קרובים כדי לעשות את זה.

כשבתי ישבה שבעה על פטירתו של בנה הקטן, שמתי לב לכל אדם שנכנס – ולכל מי שלא (הלוואי שהייתי יכולה לומר שאני מעל לזה, אבל זאת לא תהיה האמת), לכל מי שהתקשר, ולכל מי שלא. כל אדם שהגיע, עזר. כל אדם לקח טיפ-טיפה מן הכאב. כל אדם הביא נחמה נוספת וחדשה.

לפעמים דווקא התנהגותם של אנשים שהכרנו פחות, היא זאת שנגעה ביותר לליבנו. התרגשנו מטרחתם לבוא ולנחם. לפעמים מילותיהם של חברים או חיבוק גדול, שתיקה מזדהה ואפילו התלוצצות שלהם היו בדיוק מה שהיינו צריכים. אחת החברות הטובות שברה בדיוק את כף רגלה והרופא הורה לה להישאר במיטה, אבל היא 'לא יכלה לא להגיע...'

גם זה ריגש אותנו. מי לא יכול "לא להגיע" לבית האבל? אנשים שבאמת אכפת להם, שעומדים מאחוריך, שחשים את כאבך.

אלה שבאים לשבעה, אינם מעלים בדעתם עד כמה זה חשוב לאבלים, עד כמה חשובה נוכחותם כשלעצמה. לא צריכים מילים נכונות, לא צריכים חכמה מיוחדת, פשוט צריכים לבוא.

נהדר לקחת חלק בשמחתם של חברינו, וזהו חלק משמעותי ונפלא בחיי הקהילה. אולם חשוב אפילו יותר ומשמעותי יותר, לקחת חלק בכאב. הרבה יותר קשה לעשות את זה, אולם גם הרבה יותר חשוב והרבה יותר משפיע. גם ההשתתפות בכאב היא חלק משמעותי ונפלא בחיי הקהילה (אפילו יותר מהשתתפות בשמחה), היא זוכה ליותר הערכה, ולמרבה האירוניה, בסופו של דבר, היא גם יותר מחזקת ומחייה.

22/1/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) שרה, 27/2/2011 12:22

ניחומים בשבעה

האכזבה מאלה שלא הגיעו לנחם-מכאיבה. המפתיעים-אלה ה"רחוקים":חברי ילדות,מכרים,ידידים מהעבר שמגיעים-מרגשים ומנחמים בעצם הגעתם. הכי מנחמים-אלו שיודעים לספר בשיבחו של הנפטר.לא אשכח מכרה שהגיעה לשתי דקות,ספרה סיפור על חסד שעשה לה אבי המנוח והלכה .

(4) רחל, 25/1/2011 19:51

מסכימה איתך שחשוב יותר לכבד אדם באלו. אני מקפידה לנחם אדם היושב שבעה אם בביקור או בשיחת טלפוןת גם אם הקשר שלי איתו רופף. אם לא אגיע לשמחה אוכל תמיד לברך או לתת את המתנה מאוחר יותר, אם "אחמיץ" ניחום אבלים בשבעה לעולם לא אוכל להחזיר זאת.

(3) יעל, 25/1/2011 15:06

עצוב ומנחם.

גלגל החיים היהודי "נותן" לנו הזדמנויות שונות לגמול חסד. עם עצמינו ועם אחרים. יהי רצון שלא תדעו [ולא נדע] צער.

(2) , 24/1/2011 21:17

מזדהה עם כל מילה..

(1) יעל, 24/1/2011 17:33

יעל

קוד הרשי לי להשתתף בצערכם הגדול על פטירת הנכד,אין מילים שיוכלו לנחם וכמו שכתבת ההשתתפות בצער היא הנחמה הגדולה ביותר. מאחלת לכם שירבו שמחות במעונכם

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub