לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לשבת בכיסא של אבא

לשבת בכיסא של אבא

המחשבה שפעם יישב מישהו אחר בכיסא של אבא שלי, הייתה בלתי נסבלת. אבל היום הזה הגיע מהר משחשבנו.

מאת

הכיסא עצמו לא היה מרשים, אבל בעליו מילא אותו בנוכחותו. במשך 20 שנה ישב אבא שלי על כיסאו, מאחורי שולחן דיונים חום וגדול שהיה שולחנו האישי, וניהל את החברה שהקים. החלטותיו נעשו באווירת סמכות שלא הותירה מקום לספק. העובדים שלו מצאו בו מעסיק דייקן וקפדן, ועם זאת מתחשב בעת הצורך. נראה שהוא תמיד בשליטה ו'הצעותיו המכובדות' הובנו תמיד כהוראה חד-משמעית.

כשהתחלתי לעבוד בשבילו, נכנסתי בקלות לתפקיד של מסייעת ובת גם יחד. הוא דיבר איתי בדרך ידידותית יותר מאשר ליתר המועסקים, ועם הזמן נהיה ברור שהוא מכין אותי לנהל את פעולותיה הפיננסיות של החברה בעתיד. הייתי תלמידה נלהבת, אבל נראה היה לי כאילו תפקידי כסייעת יימשך לנצח, כך שאם אני לא מפנימה את השיעור יום אחד, תמיד אוכל לחזור עליו למחרת. אבא שלי מילא את כיסאו בעוצמה ובניסיון, נראה לא הגיוני שמישהו אחר יישב אי פעם במקומו.

אבל היום הזה הגיע מהר מכפי שציפינו. במשך כל תקופת מחלתו, שנמשכה למעלה משנה, היה אבא לצדי כמקור מידע – כל שאלה שהייתה לי על ביצוע כלשהו, זכתה לתשובה בשעות אחר הצהריים, כשהייתי יושבת לצד מיטתו וסוקרת את אירועי היום. שיחות טלפון מהמשרד, במשך הבוקר, נתנו מענה לאינספור השאלות שהתעוררו אצלי על פרטי חשבונות שונים. אפילו שלושה ימים לפני פטירתו הצליח אבא, במאמץ רב, לחתום על טופס החזרי מס שהיה צריך לשלוח, ולתת לי להרגיש כאילו הוא תמיד יישאר שם בשבילי.

לא עשיתי שום החלטה רצינית בלעדיו, ושמרתי על השולחן עותק של כל הנחיותיו – מ'איך להכניס מישהו לתוך תוכנת הנהלת החשבונות' ועד 'איזה מספר לחייג כדי להזמין ספק'.

היה לי מוזר לשבת בפעם הראשונה בכיסא שלו. המראה מצידו השני של השולחן נראה הפוך. למרות שהייתי "ממלאת מקום" במשך חודשים רבים, מעולם לא הרגשתי שאני באמת מחליטה את ההחלטות הסופיות. פשוט מילאתי הוראות וביצעתי הנחיות שניתנו על ידי הבוס האמיתי. עכשיו כל ההחלטות נהיו שלי.

אני עדיין מרגישה כאילו אני סתם 'מתחפשת' ומשחקת בהצגה

כל המשימות שנראה כאילו היו כל כך קלות למי שישב בכיסא הזה קודם, העיקו עליי עכשיו במלוא כובד משקלן. התהילה שתמיד קישרתי באופן אסוציאטיבי לישיבה בכיסא הבוס, נפרטה לפרטים חסרי כל הוד וברק – תשלום המשכורות נהיה פתאום כאב הראש שלי. כל הדברים שנראו לי משעשעים כל כך בהתנהגותו, נהיו לפתע מובנים כשמצאתי את עצמי נותנת 'הצעה מכובדת' לאחד העובדים.

בפרקי אבות כתוב "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". כשאני יושבת בכיסאו של אבא, גיליתי שהרבה פעמים אני מרגישה כאילו המחשבות שלו עוברות איכשהו אליי, בעודי שוקלת כיצד לטפל במצבים שונים. פתאום הבנתי למה הוא עשה דברים כמו שעשה, והרבה פעמים נראה שאפילו המילים שבהן אני משתמשת כלפי אנשי הצוות הן שלו ולא שלי. ההרגשה שאני עושה מה שהוא היה עושה באותו מצב היא מנחמת במידת-מה, ועם זאת, נראה לי לפעמים שהזכות לשבת בכיסא כבדה עליי.

כמעט שלוש שנים עברו מאז שהתחלתי לנהל את החברה. הכיסא והשולחן לא השתנו, אבל אני השתניתי. עדיין נראה לי מוזר לשרבט את חתימתי על מסמכים רשמיים של החברה, ויש זמנים בהם אני עדיין מרגישה כאילו אני סתם 'מתחפשת' ומשחקת בהצגה. אבל אני חושבת שאבא היה גאה בי.

הוא עמל רבות כדי להפוך את החברה שלו למשהו יציב ובעל ערך ללקוחותיו, ואני מקווה שהישיבה בכיסאו הפכה אותי רגישה לחלומותיו ומטרותיו. אני חושבת שלעולם לא אמלא את הכיסא באותו אופן שהוא עשה זאת, אבל הכיסא שייך לי עכשיו, ונראה שהוא קיבל את צורתי והתאים את עצמו לאישיותי, באותה מידה שאני התאמתי את עצמי אליו.

6/2/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub