לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הוואי בחליפה ועניבה

הוואי בחליפה ועניבה

הרפתקאותיו של סוכן מכירות, בחור דתי עם כיפה, בהוואי.

מאת

כשאתם חושבים על הוואי אתם בטח חושבים על גן עדן טרופי: חופים זהובי חולות, מים חמימים, מזג אוויר חם ולח, שיזוף, גלישה ושאר הנאות הקשורות בים. מה שאתם לא חושבים עליו זה להיות באותה "חלקת גן עדן" בחליפה ובעניבה. אלא אם אתם אני, כמובן. מכיוון שאני, רוס הירשמן, בחור דתי שנמצא בהוואי לרגל עסקים.

כשקיבלתי את המישרה הנוכחית, לא היה לי שום מושג שאבלה המון זמן על "האי הטרופי". בערך שבוע לאחר שהתקבלתי, נפגשתי עם הבוס החדש שלי לפגישת ההיכרות הנחוצה. היא התקדמה בסדר (פגישה סבירה עם הבוס מתרחשת תמיד כשאתה רק מתחיל את העבודה החדשה. הפגישות הבעייתיות עם הבוס הן אלה שמתרחשות אחרי אותה פגישה ראשונה). בסוף הפגישה, הוא פנה אלי ושאל כבדרך אגב, "הי, כבר אמרתי לך שאזור הפעילות שלך כולל את הוואי?"

"הוואי?!" חשבתי לעצמי. "ממש לא. נראה לי שדבר כזה הייתי זוכר."

"זה בסדר, נכון?" הוא המשיך.

מה הייתי צריך לומר: "לא, ממש לא בסדר, ואם תתעקש, אז אני יוצא שוב לחפש עבודה. רק שהפעם, כל מה שאני צריך לעשות זה להסביר למה ביליתי רק יום אחד במשרה הנוכחית"?

כך, באופן בלתי מרשים לחלוטין, הפכתי לסוכן המכירות באזור הוואי. אני, רוס הירשמן, בחור דתי עם כיפה, אפקוד בקביעות את רחובותיהם של וייקיקי והונלולו.

רוב האנשים בעולם אף פעם לא פגשו יהודי דתי, וכל מה שהם רואים זה כיפה בגובה 185 ס"מ צועדת מולם.

בלילה לפני המסע הראשון שלי להונולולו החלטתי מה אלבש על המטוס. רוב האנשים בעולם אף פעם לא פגשו יהודי דתי, אז כשאנשים רואים אותי נכנס לחדר, הם לא רואים בחור בלונדיני וגבוה בחליפה. כל מה שהם רואים זה כיפה! כיפה בגובה 185 ס"מ צועדת פנימה.

זכרתי גם משהו שאבא שלי סיפר לי לפני שנים. כשהוא היה צעיר, טיסות הסחר היו עדיין חדשות ויקרות מדי עבור רוב האוכלוסייה. מכיוון שטיסה במטוס נחשבה לאירוע מיוחד, הנוסעים התלבשו במיוחד לכבודן. הגברים הופיעו בחליפות, עניבות וכובעים והנשים בשמלות. זה היה מאוד אלגנטי ומכובד.

מחקרים סוציולוגיים תומכים במה שנראה שהחברה המערבית ידעה באופן אינטואיטיבי בשנות ה-40 וה-50: האופן שבו אתה מתלבש, משפיע על האופן שבו אתה מתנהג. בני-אדם מתנהגים יפה יותר כשהם לבושים בצורה מכובדת יותר. אחוזי ההיעדרות בבתי ספר שיש בהם תלבושת אחידה וכללי לבוש ברורים, נמוכים בהרבה מאשר בבתי הספר שמאפשרים לילדים להתלבש כרצונם. הצורה שבה אנחנו מתלבשים לכבוד משהו, מפגינה לעולם איך אנחנו רואים את עצמנו ומהו יחסנו כלפי מה שאנחנו עושים. אף אחד (כמעט) לא מגיע לחתונה במכנסיים קצרים ובטריקו.

החלטתי: אני אלבש חליפה ועניבה בטיסה להונולולו. אחרי הכל, זה מה שאני לובש לעבודה כל יום. למה שלא אתלבש ככה - רק משום שאני מבקר לקוחות שבמקרה נמצאים בהוואי? חוץ מזה, רציתי שהאנשים במטוס – ואני משוכנע שרבים מהם מעולם לא פגשו קודם לכן יהודי דתי – יידעו שאני אדם בעל עקרונות, שעומד על משהו מעבר לנוחיות הפשוטה שבכפכפים.

אתה איש ביטחון, נכון?

שיערתי שאהיה היחיד בטיסה שילבש עניבה וחליפה, אבל לא צפיתי מראש את כל התגובות.

כשהגעתי לשער, חייכה אלי דיילת הקרקע ואמרה, "ערב טוב אדוני, הכניסה למחלקה הראשונה בעוד רגע."

"תודה רבה, אבל אני לא במחלקה הראשונה."

"בטוח?"

"מאה אחוז."

היא בחנה אותי במבט נבוך. יכולתי לקרוא את זה על הפנים שלה: "מי לובש חליפה ועניבה (ועוד בטיסה להוואי) ולא שייך למחלקה הראשונה?"

אחר כך הגיעו דיילי האוויר. הם היו אדיבים מאוד, אבל כל הזמן תפסתי אותם נועצים בי מבט. בסוף, אחת מהם ניגשה אלי. "האם זאת הפעם הראשונה שלך בהוואי?" היא שאלה בחיוך, כשעיניה נעוצות בעניבה שלי.

"לא, זאת הפעם השנייה."

"אה..." היא אמרה, מופתעת למדי. "אז אתה בטח יודע שאף אחד לא לובש חליפה ועניבה בהוואי. אף אחד."

"חוץ ממני, כנראה." חייכתי. היא חייכה בחזרה.

בסוף הטיסה, כשהתכוננתי לרדת, אמרה אותה דיילת: "נחמד לראות גבר לבוש בצורה מכובדת. כבר לא רואים בימינו הרבה כאלה."

היא צדקה. מאז שנות ה-60 המאוחרות החלה החברה המערבית להתפשט בהדרגה. חולצות לקוסט ומכנסיים החליפו את הגבר בחליפת הפלנל האפורה. אבא שלי אומר שכשהוא היה בגילי, מעולם לא יצא מהבית בלי עניבה. הוא אפילו לא העלה על דעתו לעשות זאת.

הפכתי לניגוד בולט לכל תרבות הוואי, שמבוססת על חופשות והנאות. כשהגעתי למלון, נעצו בי את עיניהם אנשים הלבושים בכל מיני בגדי חוף ובגדי ים חושפניים, בעודי עושה את דרכי אל שולחן הקבלה. החליפה שלי שיגרה הצהרה חשובה לָעולם ההוואיי: אנשים עם כיפה אינם חלק מתרבות ה"כל מה שהולך".

אדם אחד חשב שאני רב, בעוד שאחרים נשבעו שאני סוכן סי-איי-אי. אבל בסוף, כולם אמרו שנחמד לראות בהוואי מישהו עם חליפה ועניבה.

למחרת, כשיצאתי לבקר את הלקוחות, בהתה בי אישה במעלית ולבסוף חייכה ואמרה, "אתה איש ביטחון, נכון? אף-בי-איי?"

"לא," צחקתי.

"אז אתה בטח עורך-דין. עורכי-דין ואנשי שירות הביטחון הם היחידים שלובשים חליפות ועניבות בוייקיקי."

"רגע!" אמרתי. "אני זוכר שראיתי הוואי 0-5 בטלוויזיה ומקגארט ודנו וכל אנשי המשטרה לבשו חליפות ועניבות."

היא חשבה על זה לרגע. "נכון," היא אמרה. "אבל זה היה בשנות ה-70. דברים השתנו מאז. אפילו שוטרים רגילים כבר לא לובשים עניבות יותר. בכל אופן, אתה נראה טוב."

הפכתי במהירות לסוכן המכירות המוּכּר ביותר בכל הוואי. תשעה אנשים אמרו לי שאני "מוכרח" לקנות חולצה הוואית ולזרוק את החליפה והעניבה. אדם אחד חשב שאני רב, בעוד שאחרים נשבעו שאני סוכן סי-איי-אי. אבל בסוף, כולם ביטאו את אותה תחושה: נחמד לראות בהוואי מישהו עם חליפה ועניבה.

היבדלות

היהדות אומרת שאנחנו צריכים להיבדל מחיות הבר. זה לא אומר רק לדאוג שכלוב מוצק יפריד בינך לבין האריה בגן החיות (למרות שזה רעיון חשוב בהחלט). זה אומר לנו לנהוג בעצמנו בכל תחום – הלבוש שלנו, הדיבור שלנו והדרך שבה אנחנו מתייחסים לאחרים – באופן מכובד ומרומם. אפילו כשאנחנו טסים לגן עדן טרופי.

בעשרת החודשים האחרונים, טסתי להוואי לפחות עשר פעמים, ובכל מסע אני לבוש בחליפה הירוקה שלי, בחולצה לבנה ובעניבה (אני קורא לזה "הלבוש הטרופי" שלי). ובכל פעם אני מקבל מחמאות של 'כמה נחמד לראות מישהו לבוש כמו פעם' – כשבמידה רבה ה'פעם' מייצג את העבר הטוב יותר, ימים שבהם הרגישו האנשים אחריות רבה יותר לחברה ולזולת, מעבר לנוחיותם או גחמותיהם האישיות.

בטיסה האחרונה שלי, לפני ההמראה, ניגשה אליי הדיילת - אותה דיילת שהייתה על המטוס בכל עשר הטיסות הקודמות - ואמרה: "אדון הירשמן, השדרוג שלך למחלקה הראשונה מוכן. בוא אחריי בבקשה."

הייתי המום. לא ביקשתי ולא הזכרתי שום שדרוג למחלקה ראשונה. לא הבנתי. אני רק יודע דבר אחד: הלכתי אחריה. "רציתי לעשות את זה בשבילך," הסבירה הדיילת, "כי הייתי בכל הטיסות שלך להוואי, ובכל פעם אתה כזה אדם נחמד. ותאמין לי, רוב האנשים, בכל טיסה שהיא, רחוקים בדרך-כלל מלהיות נחמדים."

נגע ללבי וגם הביך אותי שאותה דיילת ראתה אותי – הבחור עם הכיפה – כדמות בולטת לטובה; שהכיפה שלי הייתה סמל למשהו חיובי ולא למשהו שלילי. סימנתי וי נוסף לחליפה, העניבה והכיפה - שהצליחו שוב לחולל את הקסם.

 

2/9/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 15 תגובות ב-14 דיונים

(14) ודה מולק, 3/9/2012 18:16

לבוש

אז מה המלצת לעצמך - ואולי לאחרים - ללבוש בחוף הים?

(13) meirav, 3/9/2012 08:45

good for u :)

(12) דניאלה, 2/9/2012 14:46

מה השייכות לכיפה כל הזמן?

אוקיי אז הבנו את עניין הלבוש המכובד שגם מכבד את בעליו, הבנו גם שאתה אדם נחמד ובעל מידות, מה הקשר בין זה לבין הכיפה? למה כל הזמן הצורך המתמיד בהיבדלות והתבדלות? למה לרצות להיות שונה? כדי שמה? זה שהדיילת התייחסה ואיפשרה לך שידרוג זה יפה ונחמד, זה לא בהכרח שייך לחליפה או לכיפה!! הלוואי ותשכיל להבין שגם אנשים שמתלבשים בפשטות או בבגדים של היום ולא של פעם כהגדרתך, עדיין אנשי מכירה מוצלחים, עדיין עשויים להיות יהודים טובים ויתרה מכך אף שומרי מצוות מצויינים. יישר כח והמשך לעשות חיל בכל אשר תפנה.

נטלי, 15/9/2012 23:20

לדניאלה היקרה!

לידיעתך, כל שומרי התורה והמצוות לבושים ככה כל יום, חוץ מהעניבה שהרוב מותרים עליה במשך השבוע. אבל העובדה שגם אנשים פשוטים- טובים מאוד, נכונה.

(11) אנונימי, 20/7/2010 18:14

לסתיו לא צריך הרבה מחשבה בשביל לראות את קידוש השם שהוא עשה ואת חילול השם שהיה יכול להיות בהתנהגות רגילה ( מכנסים קצרים או בגד ים ) סתם נקודה למחשבה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub