כמעט שפיטרו אותי, ומה שעצוב בכל העסק, זה שאני מאוכזב שלא.

הבוסית שלי הזמינה אותי למשרד שלה, ובהבעת פנים רצינית מאוד אמרה: "גדעון, זה לא טוב." היא המשיכה להסביר שבחזרתה מהחופשה, היא קיבלה את דו"חות התפוקה העדכניים ביותר, וזאת שלי הייתה נמוכה באופן בולט. זה, בצירוף העובדה שאני "כבר לא מחייך במשרד", גרמו לה להאמין שאני כבר לא רוצה לעבוד שם.

היא מהירת תפיסה – אני חייב להודות.

"אם זה העניין, ואתה כבר לא שמח במשרה שלך, אז אולי אתה צריך למצוא לעצמך מקום עבודה אחר", היא אמרה בטון נכאים.

זהו? אולי אני צריך למצוא מקום עבודה אחר? הייתי מעדיף "אתה מפוטר!" בסגנון של דונלד טרמפ, ואז הייתי יכול לצאת מהמשרד כשאני צורח ובועט, ואנשים שאף פעם לא ממש חיבבו אותי, היו יכולים להיפרד ממני לשלום. אה, והפיצויים – אי אפשר לשכוח מהפיצויים (שלרוע המזל לא מגיעים למי שמתפטר בעצמו). הייתי יכול לקבל פיצויים נחמדים ולעבור לגור באיזה אי אקזוטי... לשבוע.

האמת היא שהבוסית שלי צודקת. התפוקה שלי ירודה. אבל זה רק מפני שעכשיו אני מנוון יותר ממה שהייתי כשהתחלתי לעבוד במשרה הזאת, וזה מה שגורם לעבודה שלי לסבול. אני חושב שזה נובע מזה שאני בוהה במחשב מדי יום, ומבצע פעולות בזויות שנראות לגמרי חסרות משמעות (הייתי מגלה לכם מה אני עושה בדיוק, אבל אני לא רוצה לקחת אחריות על פגיעה במנת המשכל שלכם). ובנוסף לכל זה, המוח שלי הוא לא הדבר היחיד שנפגע – הלב שלי לא מסתדר טוב עם זה שאני יושב כאן וחושב על מה שהאמנתי שאעשה עם החיים שלי. אין לי דרך לברוח מהדיכאון.

כל חיי אמרו לי שיש לי פוטנציאל אדיר, אבל המקום היחיד שאליו צועדת הקריירה שלי הוא שומקום.

הייתי דובר-התלמידים בבית הספר היסודי שלי. בתיכון, נכנסתי כל שנה לרשימת הכבוד של התלמידים המצטיינים. נכנסתי לרשימת הדיקן באוניברסיטה, ולאחר הלימודים לקחתי חלק במערך של פעולות חיצוניות של האוניברסיטה. כל חיי אמרו לי שיש לי פוטנציאל אדיר, ושאני אכבוש את העולם. ולמרות כל זאת, חמש שנים אחרי שנכנסתי למעגל העבודה, המקום היחיד שאליו צועדת הקריירה שלי הוא שומקום. והיא צועדת לשם מהר. המשרה שלי דורשת ממני למלא משימות שאפילו קוף גוסס היה יכול לבצע בהצלחה. קשה לי לשמור על התפוקה שלי, משום שאני לא מרגיש שאני בכלל מפיק משהו.

אני יודע שאני נשמע כמו ילד מפונק. אנשים גוועים ברעב באפריקה, ואני בר מזל שיש לי אוכל בצלחת. יש נשים בבנגלדש שעובדות 60-70 שעות בשבוע ומקבלות חצי שקל לשעה, כשהן תופרות פיג'מות לחברות טקסטיל מערביות. אני נמצא במשרד ממוזג היטב, מרוויח יותר מסכום שאדם במדינת עולם שלישי יכול אפילו לחלום עליו, ובכל זאת אני מתלונן. אני יודע, אני יודע. שיננתי לי את הנתונים המשכנעים האלה שוב ושוב עד שהם הפכו למנטרות, אבל מאיזושהי סיבה זה לא ממש מנחם אותי.

תיאוריות העבודה של בֵּק ושל הלבֵנים

חיפשתי נחמה ועצה אצל חברים ובני משפחה, כדי לנסות ולתת לעצמי פרספקטיבה נכונה לגבי הסוגיה הזאת. העצות שלהם התחלקו בדרך כלל לשתי קטגוריות כלליות. לראשונה אני קורא "תיאוריית העבודה של הזמר ג'ף בֵּק". היא זכתה בשמה מתוך תוכנית רדיו תיעודית ששמעתי פעם על המוסיקאי הנ"ל, שאני יודע עליו מעט מאוד, מעבר לעובדה שהוא שר שיר שנקרא "אני לוּזר", שנשמע לי נפלא בימים האלה.

בכל אופן, בתוכנית התיעודית, למדתי ששאיפת חייו של בֵּק הייתה לנגן. עד כדי כך, שבימים הוא היה עובד במלאכות מזדמנות שהיה משיג, רק בשביל שיהיה לו מספיק כסף כדי לחיות; זה הותיר לו את הערבים, וכל זמן אפשרי אחר, לתשוקה האמיתית שלו: מוסיקה. אולי זאת צריכה להיות הגישה היהודית האמיתית לגבי מקצועו של האדם?

האין יהודי אמור להקדיש את עצמו ללימוד ולעיסוק בחכמה? לחיות חיים המוקדשים ליושר ולמעשים טובים? אז מה אם אני לא נהנה מהעבודה שלי? אני צריך לעבוד כדי שאוכל להתפרנס כדי לחיות, בדיוק כפי שעשה הסבא שלי, ואביו לפניו. אז, אני יכול להשתמש בזמן הנותר לעיסוקים קדושים יותר.

רבים יאמרו שתיאוריית העבודה של בֵּק נכונה, ושזה בהחלט יכול להיות ככה. הבעיה היא שאם אני חותם על התיאוריה הזאת, אני עלול להגיע להתמוטטות עצבים בעתיד הקרוב.

מצד שני, ישנה "תיאורית הלבֵנים", שזכתה בשמה בעקבות משל שקראתי:

מלך עשיר שכר חקלאי עני שימלא את פקודותיו, ועל כך שילם ביד נדיבה. כל מה שהמלך ביקש מאותו חקלאי היה להעביר ערמות לבֵנים מקצה אחד של השדה אל קצהו השני, ואז בחזרה – כל היום, ובלי כל סיבה הגיונית. בהתחלה האיכר היה אסיר תודה, משום שהיו לו קשיים רבים בחווה שלו. אבל, כעבור זמן, הוא התחיל לשנוא את העבודה. ולמרות שקיבל משכורת מכובדת, הוא התפטר לאחר כמה שבועות. המלך המופתע שאל למה, בייחוד לאור המשכורת. החקלאי ענה "לא איכפת לי כמה אתה משלם לי. כל מה שאני עושה זה להעביר ערֵמוֹת לבֵנים מצד לצד בלי שום מטרה. אני לא יכול לחיות כשאני לא עושה שום דבר בעל ערך ותועלת."

תיאוריית העבודה של הלבֵנים מסבירה שבני אדם לא ירגישו מסופקים במקצוע שדורש מהם פשוט להעביר לבנים מצד לצד ללא כל סיבה

תיאוריית העבודה של הלבֵנים מסבירה שבני אדם לא ירגישו מסופקים במקצוע שדורש מהם פשוט להעביר לבנים מצד לצד ללא כל סיבה, או מקצועות דומים אחרים, משום שברמה העמוקה שלנו, אנחנו יצורים יוֹצרים. אחת ממטרות החיים היא לשאוף להידמות לאלוקים ובדיוק כפי שהאלוקים יוצר (הוא יוצר הכל – הן הוא ברא את כל העולם וממשיך לברוא), גם אנחנו חייבים ליצור באופן כלשהו, ולעולם לא נרגיש הגשמה בעבודה שלנו עד שנוכל לשחרר את כוח היצירה.

ודאי לא תופתעו לשמוע שהגעתי לתשובה במחקר שלי: קיבלתי את תיאוריית הלבֵנים. הרווח מתוצאות אלה הוא שאני לא צריך להשלים עם הרעיון שאבלה כל חיי בֵּקריירה נטולת הגשמה. החיסרון הוא שאני חייב להשלים עם התפקיד הנוכחי שלי ועם העובדה שאני לא רואה ברגע זה קריירה אלטרנטיבית כלשהי.

למרות שאני ממשיך להיאבק כדי להבין את המקום שלי בעולם העבודה, אני מוצא נחמה באמונה שלי, שבסופו של דבר, יש סיבה לכל מה שקורה. אפילו אם אני לא יכול למצוא כל ערך במה שאני עושה כרגע, בוודאי יש בזה איזושהי מטרה. וכשלבסוף אמצא את דרך הקריירה שמיועדת עבורי, אני יודע שמה שלמדתי במשך השנים האחרונות יעשה אותי טוב יותר בכל דבר שאעשה.

בינתיים, נראה שאין לי ברירה אלא להמשיך ולהעביר ערמות של לבנים. אני מקווה שבֵּקרוב אוכל לקחת אותן ולבנות מהן משהו. ומי יודע מה אצליח ליצור אז…