לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




קווים אדומים

קווים אדומים

אולי במקום שבו לעיתים אנשים מבלים יותר שעות מאשר בבית, יש לאמץ שפה שבה אמירות או רמיזות בוטות הן מחוץ לתחום.

מאת

אני עובדת במערכות תקשורת חילוניות מאז גיל שש. כתבתי אז שיר ילדים ראשון לעיתון "צ'ופר", ומאז הפכתי בת בית במערכות עיתוני הילדים והנוער, ואחר כך גם באולפני הרדיו והטלוויזיה. אמנם לא בדסק "וואלה", אבל באינספור מקומות דומים שבהם נמצאים יחד אנשים צעירים ומוכשרים, מלאי דרייב, תאבי פרסום ורייטינג.

כשהתחלתי לשמור תורה ומצוות, הופתעתי כשחברות שלי – חילוניות למהדרין – קינאו בי על היכולת להעמיד מעתה קולגות במקומם. "למה רק אם את דוסית, את יכולה להודיע שחיבוק הוא לא דרך להגיד בוקר טוב?", שאלה אותי חברה על הסט של אחת מתכניות הנוער, שבה עבד אתנו מישהו שגבולות וכללים לא היו בדיוק הצד החזק שלו.

אם נהיה כנים, זה בדיוק מה שפרשת ינון מגל אמורה לעורר: דיון נוקב על הנורמות הנהוגות במקומות עבודה. האם האווירה במקום שבו אנשים מבלים לעתים יותר שעות מאשר בבית, מכבדת את כל הנוכחים? זה בכלל לא קשור ללשון החוק ולהגדרות הפליליות, אלא לשפה אחרת לגמרי שצריך לאמץ. שפה שבה אמירות או רמיזות בוטות הן מחוץ לתחום. שפה שבה לא חיים כל הזמן על הגבול, ואז מזדעזעים כאשר מישהו חוצה את הגבול.

לפני אלפי שנים קבעו חז"ל הלכות מדויקות בנושא הזה. "התרחק מן הכיעור", הם הורו לנו, והוסיפו: "אין אפוטרופוס לעריות" (כלומר, אף אחד לא מחוסן בתחום שבינו לבינה). הם ירדו לעומק נפשו של  האדם, והבינו שחקירות ועונשים לא יעזרו, אלא רק גבולות וסייגים שירחיקו את האדם מהחטא. 

ההלכה, וזה אולי מפתיע, לא נותנת הרבה אמון בבני האדם. היא מבקשת להקפיד על ריחוק, כדי להימנע אפילו מכניסה לאזורי סכנה. זה נראה קיצוני שגבר ואישה לא יהיו לבדם בחדר סגור? או שלא יהיה ביניהם כל מגע, גם לא ידידותי? ובכן, המציאות שנחשפה השבוע, ושנחשפת בכל פעם שמתפוצצת עוד פרשה כזו במשטרה או בצבא, היא קיצונית עוד יותר.

(מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות")

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-2 דיונים

(2) ישראל מזרחי, 14/12/2015 21:26

בין הקווים האדומים.

אולי זה מפתיע, אבל ההלכה ואלוקים כן נותנים אימון באדם. כמו שחז"ל אומרים : שאדם יכול להימצא בחדר אחד עם אשתו ולא לגעת בה."סוגה בשושנים".גם כשהתורה וחז"ל שמו גדרות והרחקות, בבסיס, התורה מאמינה שאדם יוכל לשמור על הגדרות .כמו שהרב נבון הגדיר את ההלכה ל"הגדר הטובה".כשאדם ידע מי נתן את הגדר, ולאיזו מטרה "לטוב לנו כל הימים" .כמו הגיזרה של הירי במטווח,בין הבזנטים,זהו גבול הגיזרה ואין בלתה .ונתינת האמון ביורה שלא יסטה לצדדים. ,ועל אף שהתורה נותנת אימון באדם שיוכל לעמוד במצוות "עשה " "ולא תעשה" ,הקב"ה שם גדר מתוך הכרות עם אופיו של האדם שברא,שגדר זה יכול להועיל לו ולסייע לו. חשוב להדגיש שהאדם הוא בר אימון ,"בחמלה רבה אמונתך"-שהקב"ה מאמין בנו ,על אף ידיעתו שיש לנו יצרים וכוחות שמושכים לצדדים. כי אם לא נאמין באדם וביכולתו לעמוד בקווים האדומים ,בשום קו לא יעמוד.

יעקב אשכנזי, 15/12/2015 17:06

(תגובתי שייכת לתגובה זו) חבל על ההתפלספות המיותרת

זה נכון שיש אימון במצפון האדם, אבל לא תמיד, כמו למשל מה שהבאת כי זוהי אשתו מתמיד, או בבשר וחלב שאינם מטשטשים את ראות האדם וגדולים ממנו ומכל אמון שהוא, ואותם חז''ל שהאמינו לאדם המצפוני שבנו, גם לא האמינו כשמדובר ביצר מושך במיוחד כהגדרתם ולכן בפירוש אמרו "אין אפוטרופוס לעריות" אין אמון, מצטער, הם אמרו, לא אני, .רק שבמקרה אני גם יודע בברור שהם צודקים ושום פילוסופיה וגילגול עיניים לא ישנו מציאות זו.
זוהי המציאות, וההלכה היא מציאותית ואוביקטיבית מאין כמוה, חוקי האדם ומשתניו מעת לעת לא ימירוה לעולם. נקודה.

(1) YZ, 13/12/2015 12:05

את הנורמות בעבודה בתחום קובעים כל אחד ואחת

ללא כל קשר לשמירת תורה ומצוות (וראיתי מעשים "נועזים" גם בין נשים רווקות דתיות וגברים חובשי כיפה), את נורמות ההתנהגות בעבודה צריכים לקבוע המנהלים שם. זה כולל קודי לבוש, דרך התחלת יום העבודה וסיומו ודרך פניה ושיחה בין העובדים. מעל הכל, קובע העובד או העובדת. הבעיה היא בעיקר עם נשים. הדרך שאישה מתלבשת, מתאפרת ומדברת מרמזת על הדרך שניתן לפנות אליה. גם אז, אישה תמיד יכולה לענות לרמיזה כזו או אחרת ב- "אני לא בקטע" או "יש לי בן זוג" או "דבר רק עם הפה ותהיה ענייני" ואפילו "תכבד את מעמדך ותפקידך". אישה צריכה לזכור כי תגובה "מתחמקת" ולא חד-משמעית יכולה להתפרש כ-"הפעם לא. אבל, תנסה בפעם אחרת". מקום שבו נמצאים רוב שעות היום, צריך להיות מקום נעים ולא מלחיץ. לפחות לא בקשר שבין האנשים שם.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub