רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

images

איך אפשר לצוות עלינו לדעת שיש אלוקים?

כ״ג בשבט ה׳תשפ״ב כ״ג בשבט ה׳תשפ״ב 25/01/2022 | מאת הרב נחמיה קופרשמיט

מה הטעם במצוה הזו? או שמאמינים באלוקים, או שלא. אם מאמינים - המצווה מיותרת; אם לא מאמינים - היא לא רלוונטית

המצוה הראשונה בעשרת הדברות היא לדעת שיש אלוקים. אבל נדמה שיש במצווה הזו כשל לוגי: או שמאמינים באלוקים, או שלא. אם מאמינים - מה טעם יש במצוה הזו, הלא כבר מאמינים אנחנו (אבותינו שעמדו למרגלות הר סיני וקבלו את המצוה הזו הישר מאת האל, ידעו שהוא קיים - הם הרי שמעו אותו!).

ולדידם של אלו שאינם מאמינים באלוקים, המצוה אינה רלוונטית. "לֹא תְּצֻיַּר מִצְוָה בְּזוּלַת מְצַוֵּה יָדוּעַ" - הציווי חסר משמעות לגמרי, אם לא קדמה לו הכרה בקיומו של נותן הציווי. הוא אינו אלא שורה בספר עתיק יומין שאין לה שום קשר לחיי הפרט.

עבור מי, אפוא, נועדה המצוה הזו? היא או מיותרת או לא רלוונטית.

כדי להשיב על השאלה הזו עלינו להגדיר תחילה שני מונחים חשובים: אמונה וידיעה.

"דרך ה'", ספר היסוד במחשבת ישראל שחיבר הרמח"ל, נפתח במילים הבאות: "כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ שֶׁיַּאֲמִין וְיֵדַע, שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן קַדְמוֹן וְנִצְחִי" - יַּאֲמִין + יֵדַע. משמע האמונה והידיעה מייצגות שתי מהויות שונות. ובכן, מהם שני המונחים האלה, ומדוע מגיעה האמונה לפני הידיעה?

להלן שתי גישות אפשריות לשאלה הזו:

קודם אמונה ואחר כך ידיעה

כשהגעתי לראשונה לישיבת אש התורה בירושלים, לפני עידן ועידנים, לא הגעתי מבית דתי ולא שמרתי מצוות. באתי כדי ללמוד על היהדות ולבחון את הטיעונים השונים בדבר קיומו של אלוקים ונתינתו לנו תורה מן השמים. לא רציתי לעשות שינויים באורח החיים שלי בשל לחץ חברתי או כדי להשיג רווחה נפשית-רגשית כלשהי. ניסיתי בכל כוחי להיות אובייקטיבי ולקבל החלטות רציונליות בלבד.

אחרי כמה חודשים באש התורה, השבת החלה לאתגר אותי. נדרשתי לקבל החלטה מתי עלי להתחיל לשמור שבת בפועל. באיזה שלב איני יכול עוד להתעלם ממצוות התורה, רק בגלל שלא בא לי לקיים אותן? כמה הוכחות אני צריך עוד, עד שכל העניינים היהודיים האלה עשויים בעצם להיות נכונים?

כשאדם מנסה לקבל החלטה רציונלית לגמרי (זה די נדיר, אני יודע...), הרי שכאשר הכף נוטה בכיוון אחד, ההיגיון אומר ללכת בכיוון ההוא - גם אם מדובר בנטייה הקלה ביותר. מצד שני, כמות הראיות שיש לו בשלב הזה - בקושי מספיקה להוכיח שהאמת נמצאת דווקא כאן ולא שם. מדובר הרי ב-51%. האם ידעתי שהתורה אמת? בהחלט לא. לא הייתי בטוח והיו לי הרבה שאלות וספקות. אבל הגיע שלב שבו היה זה לא הגיוני להתעלם מן הראיות. נלכדתי. נאלצתי להיכנס אל ממלכת האמונה הראשונית, בשל יתרון קל להוכחות שאלוקים קיים.

בשלב הזה - שבו אני מאמין שיש אלוקים - נכנסת המצוה לדעת שיש אלוקים. הכרתי בזה שיש סיכוי סביר שאלוקים קיים ושהוא נתן את התורה. וכאן אומרת לי התורה: אל תסתפק בזה. יש לך שאלות רבות וספקות רבים. באמצעות חיפוש תשובות לשאלות היסודיות שלך עשה את דרכך אל עבר ממלכת הידיעה; אֱסֹף עוד ועוד ראיות משכנעות שיניעו אותך בְּמעלה סולם הבהירות: מִממלכת האמונה לממלכת הידיעה.

לפי ההסבר הזה, המצוה לדעת שיש אלוקים פונָה אֶל מי שיש לו אמונה קלושה באלוקים בהתבסס על כמות מסוימת של הוכחות. המצוה דורשת ממנו לבנות בסיס רציונלי חזק לאמונותיו. אַל לו לברוח מן השאלות שלו ואל לו להסתפק בהנחה שאלוקים קיים. הַדִּבֵּר הראשון, אבן השתיה של התורה, הוא המצוה להשיג בהירות ולגלות את האמת. לעבור מן האמונה אל הידיעה.

ידיעה מקראית

ההסבר השני מבוסס על הגדרה אחרת של אמונה וידיעה. השורש י.ד.ע. משמש בתורה גם לתיאור קרבה מינית: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן" (בראשית ד, א). זוהי "ידיעה" במובן המקראי.

מדוע שהמילה "ידיעה" תתפרש גם כאינטימיות? התשובה מגלה לנו את מהותה של ידיעה אמיתית. הגרסה העמוקה ביותר של ידיעה אינה שוכנת בראש בלבד; היא חודרת אל הלב. ידיעה מלאה היא חכמה משולבת; ידיעה מוחלטת פירושה להיות דבק במושא הידיעה.

לצורך המחשה, הבה נתבונן באדם מעשן המבקר כרגע בבית החולים, במחלקה שבה מאושפזים אנשים עם סרטן הריאה. הוא הרי ידע, הרבה לפני שנכנס לכאן, שהעישון מזיק לבריאות. ובכל זאת משהו אצלו השתנה, לפחות ברגעים הראשונים שאחרי הביקור, שבו צפה בשידור חי במציאות המחרידה של מוות מסרטן הריאה.

שכלית, שום דבר לא השתנה אצלו. הוא ידע היטב את כל הנתונים באשר לסיכון שבעישון. הוא נתקל שוב ושוב, בדרכו לכאן היום ובכל יום, באותיות השחורות הגדולות המכריזות ש"העישון הורג", אבל ראיית המציאות בכלי ראשון, אפשרה לידיעה השכלית שלו לחדור אל לבו. היא החייתה את זה. עכשיו הוא באמת יודע שהעישון הורג.

המצוה לדעת שיש אלוקים היא הוראה למזג את האמונה - את הידיעה השכלית - ולהפוך אותה לחלק מן ההוויה שלנו. להטמיע אותה בתוכנו, לחיות איתה. מאד קל להתעלם מאלוקים אם מחזיקים רק בידיעה השכלית שהוא קיים. אנחנו עושים את זה כל יום. הַדִּבֵּר הראשון מטיל עלינו את האתגר האדיר לחיות על פי מה שאנו יודעים שהוא האמת: להרגיש שאלוקים הוא חלק פעיל, אינטימי, דינמי, של חיינו, ממש כאן אתנו. ללא המרכיב הרגשי, אלוקים אינו אלא מושג מופשט, סטרילי, שלא יכולה להיות לו השפעה על חיינו.

הרב דסלר, מגדולי הוגי הדעות של היהדות בדור האחרון, אמר שהמרחק בין השכל ללב גדול יותר מן המרחק שבין הארץ לירח. להגיע למסקנה שאלוקים קיים זה החלק הקל. להטמיע את האמונה הזו בחיים זה האתגר המשמעותי הרבה יותר.

לפי ההסבר הזה האמונה שייכת לתחום השכלי. השכל בא תחילה; הוא זה אשר אומר לנו מה האמת. רק אחר כך מגיעה הדעת, ומגשרת על התהום שבין המוח והלב. לחיות עם המציאות של נוכחותו של אלוקים ולכונן מערכת־יחסים נלהבת אתו הם אתגר תמידי עבור כל אדם שמאמין באלוקים.

הַדִּבֵּר הראשון, אם כן, תקף לגבי כל יהודי בכל דור ודור.

קרדיט תמונה: רנדי ג'ייקובס, Unsplash.com

 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן