לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שפילברג, תתקשר הביתה

שפילברג, תתקשר הביתה

"מינכן" - עיוות מוסרי וחוסר נאמנות לאמת.

מאת

המבקרים קוראים לו יצירת מופת, וזו בדיוק הסיבה שבגללה סרטו של שפילברג - 'מינכן', יצירה שהיא ללא ספק גאונות קולנועית, הוא לא פחות מטרגדיה תרבותית ופוליטית.

כל כך אירוני, שקשה להאמין: הסרט יותיר מיליוני צופים עם רושם הפוך לגמרי מהמשמעות האמיתית של מינכן במאה העשרים, ומהעובדות שהוליכו לאסון ששפילברג תיעד באופן מרגש כל-כך ב"רשימת שינדלר".

ההיסטוריה קישרה מאז ומתמיד את הבירה הבווארית לכישלון הסכמי הפיוס המדיני. במינכן ייסד היטלר את המפלגה הנאצית, ושם נחתם בספטמבר 1938 הסכם מינכן המפורסם. אנגליה וצרפת, שחששו להילחם ברשע, נכנעו בחולשתן לדרישות גרמניה, ואילצו את עצמן להאמין באשליה שההחלטות הפייסניות אליהן הגיעו - אם נשתמש במילותיו הבלתי נשכחות של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ'מברליין - 'הבטיחו שלום לזמנם'. הפיוס, כפי שהעולם הבין יותר מדי מהר, היה אמונת שווא - כמו שתיאר אותה הייווד בראון - אשליה ש"אם ממשיכים להשליך סטייקים לנמר, הנמר יהפוך לצמחוני".

היטלר זיהה נכון את חוסר התגובה לטקטיקות הטרור שלו, כחולשה לאומית, וקצת יותר משנה לאחר מכן החל לתקוף ולמעשה פתח במלחמת העולם השנייה. ההיסטוריונים מייחסים את תחילת השואה להלך הרוח הפסיבי של מינכן.

כמה מדהים אם כן למצוא את אותה מינכן עומדת במרכז סרטו של שפילברג, שמתאר את הכאב שנבע מתגובתה התקיפה של ישראל, לרצח האכזרי של 11 מהספורטאים האולימפיים שלה ע"י טרוריסטים.

שפילברג מסביר מדוע הוא חש בצורך לאזן את הגישה לספיחיו של הטבח במינכן: "משום שהאויב הגדול ביותר אינו הפלשתינים או הישראלים. האויב הגדול ביותר באזור הוא חוסר הנכונות להתפשר". איזו חוצפה! האם שפילברג מתכוון לחוסר הפשרנות של ישראל שמציעה שוב ושוב אדמות, שלום והצעות פשרה לשכנותיה הערביות, לאחר כל מלחמה שבאה כדי להשמיד אותה לחלוטין? או לחוסר הפשרנות של עם שהחליט שהמדיניות הלאומית שלו לא תהיה פחדנותו של צ'מברליין, אלא הנחישות של בנות הברית שנלחמו ברשע והובילו לניצחון שהציל את האנושות מברבריות עולמית?

גולדה מאיר הבינה שהטלת אחריות על רוצחי המונים, אינה פשרה עם ערכי התרבות, אלא הדרך היחידה להבטיח שהתרבות תשרוד.

ועוד אירוניה: שפילברג שמרגיש כאלה ייסורי מצפון מ"רשימת גולדה" של פלשתינים רוצחים שנגזר דינם למות, הוא אותו אדם שהזהיר את העולם מפני התוצאות האיומות של הפסיביות בעמידה מול הרוע, ב"רשימת שינדלר".

יתכן שסילוף האמת הגדול ביותר ב"מינכן" של שפילברג, טמון בשורה שלטענתו מהווה את המפתח לסרט כולו. בסצנה שמעולם לא התרחשה בפועל, גולדה מאיר מצדיקה את משימתם של הסוכנים, שהיא שולחת כדי לעשות צדק, במילים: "כל תרבות נאלצת לדון ולהתפשר עם הערכים שלה". גולדה מעולם לא אמרה זאת, משום שהיא הבינה שכאשר מטילים אחריות על רוצחי המונים, אין בכך שום התפשרות עם ערכים תרבותיים, אלא זו הדרך היחידה להבטיח שהתרבות תשרוד. רק עולם שמוותר על 'רשימת גולדה' מוצא את עצמו נזקק ל'רשימת שינדלר'.

פרסום ולא ענישה

מה ששפילברג לא טרח לספר לנו ב'גילוי הדעת על האיזון המוסרי' שלו - המוטיב הברור והחוזר ונשנה של הסרט, כפי שסיכם בתמציתיות וורן בל, הוא "כשאנשים טובים הורגים את הרעים, הם רעים בדיוק כמו הרעים" - זה כיצד הגיב העולם לטבח במינכן. אוורי ברדייג', ראש הקהילייה האולימפית, אותו מנהיג "אמיץ" שבשנת 1936 התעקש לשלוח נציגות אמריקאית ל"משחקי היטלר" בברלין, הגיב על השחיטה האולימפית בהטעמה שהשיקול החשוב ביותר כעת הוא "חייבים להציל את המשחקים".

המשחקים האולימפיים, כמו מיקרוקוסמוס של העולם, שלחו מסר ברור: טרוריסטים זוכים בפרסום ולא בעונש. אולי צריך להתאבל בשקט על הקרבנות היהודיים, אבל מותם לא מחייב לנקוט אמצעים שיבטיחו שהדבר לא יקרה שוב.

גולדה מאיר שלחה יחידה ישראלית כדי לעשות את מה שהעולם סירב לעשות בפעם השנייה באותו דור.

גולדה מאיר שלחה יחידה ישראלית כדי לעשות את מה שהעולם סירב לעשות בפעם השנייה באותו דור. ושלא כמו בשקר של הסרט "מינכן", גיבורי הפעולה לא סבלו מאותם רגשות אשם, שהליברלים של הוליווד מאמינים שחייבים ללוות כל פעולה שנותנת לפושעים להבין שהם הרעים במשחק. כשגרמניה שחררה חלק מהטרוריסטים כמה חודשים לאחר מכן, גולדה אמרה שהיא פשוטו כמשמעו מרגישה בחילה של ממש מהכניעה הגרמנית, ומההבנה שאין אפילו טרוריסט אחד שמוחזק במאסר בשום מקום בעולם.

ישראל הבינה ש"חטא ועונש" אינם תקפים רק בתנ"ך; זוהי האלטרנטיבה היחידה למינכן של צ'מברליין, שבלי רחם הובילה לרצח ההמונים שבוצע ע"י הרייך הגדול בתקופת השואה.

נפילתו של גיבור

יצאתי מהצפייה ב"מינכן" עם תחושת עצב עמוקה, משום שסטיבן שפילברג היה תמיד אחד מהגיבורים שלי. שפילברג גרם לנו לעתים קרובות כל כך לחוש גאים בהזדהותו עם עמו. לפני כמה שנים פגשתי אותו ושיתפתי אותו ברעיון, שהוא הודה שמעולם לא הבין קודם לכן: בזמן הצילומים ל"רשימת שינדלר" בפולין, שפילברג צילם את קטע העריכה האחרון ב"פארק היורה". לפי כל הגיון, היהודים היו אמורים להיעלם במשך מאות שנות הרדיפות, שהגיעו לשיאן בשואה, בדיוק כפי שהדינוזאורים עשו לפני עידן ועידנים. אבל השארית שרדה - שרדה וצעדה אל קברו של אוסקר שינדלר להכיר לו תודה, ואותה הישרדות מופלאה היא הנס המיוחד של העם היהודי.

הישרדות יהודית היא ערך עליון במשימה ההיסטורית שלנו. אבל עבור שפילברג, בגלגול המינכני שלו כפי שנכתב בתסריטו של טוני קושנר, להיות "פולוטיקלי קורקט" הוא האלוהים החדש שאליו צריך לסגוד, אפילו במחיר התאבדות לאומית. קושנר כבר הבהיר מה הוא חושב על ישראל: "הייתי רוצה שישראל המודרנית לא הייתה נוצרת". קושנר הוא הפרדיגמה של אדם המאמין בלהט שאלימות לעולם אינה מוצדקת; רק דיאלוג עם אויבינו יצליח להביא אי פעם לשלום.

כן, שפילברג מצהיר שמינכן הוא "סיפור דמיוני על רקע היסטורי", הוא מודה שהרשה לעצמו לשנות כמה מהעובדות כדי להפוך את הסרט לבלתי נשכח. אבל, על מה שאנחנו לא יכולים לסלוח, זה "המסר המוסרי" שהוא מותיר בצופה, מסר שמעוות את המציאות ומשפיע על הדרך בה ישפטו מיליונים את הסכסוך הנוכחי במזרח התיכון. לשני הצדדים, אומר לנו הסרט, יש תביעה זהה אל הרגישות המוסרית שלנו. ובכל זאת, יש רק צד אחד שלא מחפש אחר אדמת מולדת, כפי שמציג הסרט, אלא את השמדתו המוחלטת של האחר. כמו שהצהיר מנהיג דתי פלשתיני מוביל: "נשלוט באמריקה... [וב]בריטניה ובעולם כולו - רק לא ביהודים. היהודים לא ייהנו מחיי שלווה תחת שלטוננו... הקשיבו לנביא מוחמד, שמספר לכם על הסוף שמחכה ליהודים. האבנים והעצים יבקשו מהמוסלמים לחסל כל יהודי."

עבור הפלשתינים רצח של עוברי אורח חפים מפשע הוא מדיניות; עבור ישראל זו רק תוצאה לא רצויה ומצערת מאוד.

שני הצדדים, אומר לנו הסרט, אחראיים על מותם של חפים מפשע, משני העברים. אבל, מה שהוא לא מסביר זה שאצל הפלשתינים זוהי מדיניות; ועבור ישראל, זאת רק תוצאה לא רצויה ומצערת מאוד.

חבל שהסרט לא כולל את הדיאלוג שהוא אולי הרלוונטי ביותר בספרו של ג'ונס - "נקמה" - ששימש בתור הבסיס לתסריט של 'מינכן'. בצאתם למשימה הסוכנים מקבלים הוראות ברורות: אם תשיגו את כל השמות ברשימה, זו תהיה הצלחה מדהימה. תשיגו חמישה או ששה, נרגיש שהצלחנו להעביר את המסר שדם יהודי אינו הפקר, ושלא נשב בחיבוק ידיים כמו שהעולם עשה בשואה. אפילו אם תשיגו רק אחד או שניים, זה לא יהיה לשווא. אבל אם תעמוד בפניכם ברירה בין להרוג את כל השמות מהרשימה כולה יחד עם אנשים חפים מפשע, או לבטל את המשימה, ההוראות שלכם הן לא לעשות כלום.

פיסת מידע זאת היא כנראה ההבדל העקרוני ביותר בין הטרוריסטים של מינכן לבין יחידת התגמול הישראלית, ולמרות זאת היא לא נכללה בסרט.

מינכן מסתיים בעלבון נוסף: מנהיגה הנבוך של המשימה, שלא היה מסוגל לציית לאידיאולוגיה של מדינה שמעיזה להצהיר שהיא לא מוכנה לסגוד עוד לתהילת היהודי הקרבן, נוטש את ארצו ומתיישב בברוקלין. וכך מסתיימת תקוותו של העם היהודי.

זה מעולם לא קרה. וזה הופך כל מסר ששפילברג ניסה להביא אל המסך לבלתי מוצדק. אני מתחנן בפני שפילברג, אחד מיוצרי הסרטים המוכשרים ביותר בדורנו, לקבל את עצתו של אי-טי ולהתקשר הביתה - אל העם שמנציח את האומץ של שינדלר וניצוליו, במקום לגנות את המוציאים לפועל ההרואיים שהרגו את הטרוריסטים במינכן.

 

31/12/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) דניאל, 29/4/2011 20:18

לכותב ה"אובייקטיבי" ולשאר שטופי המוח - גם אם עברו 5 שנים

א-י-ן הבדל ממשי בין סוכני המוסד הישראלי למחבלים הפלשתינים - גם אם נוח או נחמד לכם לחשוב שיש. שני הצדדים נוקטים באלימות, ובצעדים מפוקפקים מוסרית בכדי להשיג את מטרתם. מה ההבדל? ראוי שתשאלו את עצמכם איך בתרבות הישראלית פלשתיני שנוקט בטרור נחשב למחבל, ואילו יהודים (בגין ודומיו) שגם נקטו בטרור (מה זה לפוצץ בית מלון על יושביו אם לא טרור?) נחשבים איכשהו ל"לוחמי חופש"? מעניין הא? אז לפני שבוחנים דברים בעין סובייקטיבית ומראים סימנים ברורים של שטיפת מוח שלא הייתה מביישת את הנאצים אפילו, ראוי להיות טיפה יותר אובייקטיבי, להשתמש בשכל ואפילו, שומו שמיים, לחשוב.

(6) אלי בן דוד, 6/8/2006 18:06

חרב גדעון

מישהו זוכר את הסידרה הקצרה "חרב גדעון"? ובכן הזדמן לי לא מזמן לראות אותה בשנית. מינכן הוא העתק כמעט מדוייק של חרב גדעון. גם הסדרה לקתה בחסר והותירה רושם עגום במיוחד מפני שהעלה שאלות מוסריות על פעילות המודיעין הישראלי בחיסול מחבלים ופעילים פלשתיניים בכירים, בעקבות טבח הספורטים שלנו במינכן. בוא נעשה קצת סדר בעניינים. הסרט (גם חרב גדעון וגם מינכן) הוא דרמטיזציה של כל האירועים שהתרחשו מהרצח ועד תום משימת הצוות המיוחד שהוקם לצורך החיסולים באירופה. הדגשה מיוחדת על אירועים מטולבזים ואירועים מהמדיה הכתובה והאלקטרונית. תסריטאי טוב יכול לעשות סיפור טוב ותסריט גם מספר טלפונים ולא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שהאירועים בסרט התרחשו כפי שהעתונות של שנות השבעים ראתה אותם. לא הייתה יד מסתורית מטעם ארגון ממשלתי כל שהוא שנתן או התנדב למסור פרטים על פעילות הסוכנים הישראליים בחול ולכן לקחו על עצמם תסריטאי של הסרטים מרחב פעולה גדול שבו אפשר היה לעשות סרט אקשן מעולה או סרט עם הרבה מוסר ומצפון מיוסר. הרי זה אירוע שדורש שיספרו אותו באיזה שהיא צורה, בכתבות תחקיר, בסרטים ובספרים. ברור ששום ארגון מודיעין ישראלי לא יעמוד מאחרי הסוכנים ויכריז: "היי, רואים? את זה אנחנו עשינו..." וכו' ובאין יד מכוונת כזאת רשאי במאי-תסריטאי-מפין לעשות ככל העולה על דעתו. לבקר את הסרט ולא את הבמאי גם אם הוא נותן אינטרפרטציה אישית לעניין וגם אם הוא חוטא ביומרות של קשרים עם אנשי מודיעין ש"סיפרו" לו כך או כך. ברור שתמונת המצב המודיעינית המשתקפת מעיני הבמאי מצוצה מהאצבע - אבל הפרטים הטכניים ורשימת החיסול כלה אמיתית. עתונות או לא: כלה אמיתית ואין לבוא בטענות למר שפילברג על שנתן לדמיונו להפליג. זה אותו דמיון שנתן לנו עשרות סרטים נפלאים - קצת פרופורציה לא תזיק

(5) גכעג, 1/4/2006 05:58

יש למישהו את ההשואה בין הסרט לסיפור האמיתי?

למי שיש שיכתוב את זה כאן..
תודה

(4) לאה, 3/1/2006 05:32

בלי כותרת

אני מסכימה עם יעל (1). אני יודעת שאם אני כאדם וכיהודיה לא נצמדת לתורה על חוקיה אני יכולה לכל היותר להיות אדם מוסרי ואוניברסלי מאוד. אך מוסר אנושי הוא מוסר יחסי, וככזה מביא למצבים עליהם אנו אומרים כאנשים "מערביים" ו "נאורים", ששחור הוא לבן ושלבן הוא שחור. אני נוכחת בזה בכל פעם מחדש, גם מתוך חיי הנפש שבתוכי וגם כיהודיה החיה בארצה שבעצם המציאות היומיומית טומנת בחובה הרבה עיוורון ושחור, אם אני לא מקשיבה לצו היהודי. אני חושבת שאפשר לראות בתורה דבר נוראי תרתי משמע: מלחמות, שפיכות דמים, גילוי עריות ומה לא - אבל "ובחרת בחיים" אומר לי בכל פעם מחדש שאם יש ציווי על דבר שהוא לכאורה ברור ומובן לנו, אז אולי אלהים יודע את נפש ברואיו טוב מכולנו כי יש בהחלט מצבים בחיינו בהם אנו נמשכים ושקועים בדמים ובגזל ובמוות. ואם אנו לא שמים גבולות, אז כן, גם הארי פוטר זה מוות ואלילות וייאוש וחידלון.

(3) טל, 2/1/2006 07:24

דווקא רשימת שינדלר היא גועל אמיתי

אוסקר שינדלר היה גוי שבנה את עושרו מדם יהודי. רק לקראת סוף המלחמה כשהבין לאן נושבת הרוח שינה את טעמו והפך "ידיד ליהודים".
האם בעיניך זה בסדר ? יהודים סובלים וגוי "צדיק" ?

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub