לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לך א-לי תשוקתו

לך א-לי תשוקתו

"התקשרת אליי בהתרגשות עצומה ואמרת לי: 'איתמר, היום לבשתי בפעם הראשונה ציצית, אני הולך ברחוב ואני מרגיש שיש לי כנפיים!'".

מאת

במותו המעציב והמפתיע החליף מאיר בנאי ז"ל למדינת ישראל, בן רגע, את פס הקול. מדיבורים אינסופיים על אפקט אלאור עזריה, למשהו אחר לגמרי. גשם, רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכול. לך א-לי תשוקתי. בתוך לבי יש צעקה והיא גדולה. הראו לי את שער הרחמים. אפקט מאיר בנאי.

איזה קול. אלו מילים. רבים הרגישו בשיריו שהוא זועק, שהוא מתפלל, הרבה לפני שחזר בתשובה. אבל הוא עצמו הסביר בשיחה עם אחיו הצעיר אביתר, ב'ידיעות אחרונות', שיש הבדל משמעותי בין השירים שלפני לשירים שאחרי. "בשניהם יש תפילה, צעקה ותחינה לעולם טוב יותר, נקי יותר, לאדם נקי יותר, לעצמי נקי יותר. אבל ב'גשם' אני צועק שיבוא המבול וישטוף הכול כמו בדור המבול, מתוך סוג של ייאוש מהמין האנושי. לעומת זאת, ב'לך א לי תשוקתי', אני צועק ומתפלל שירחם ויתקן אותנו ברחמים. כי אנחנו הרי כמו קש נידף ברוח, ולכן ראויים לתיקון מתוך רחמים, חמלה ואהבה. שני התקליטים נובעים ממקום של כאב וגעגועים לטוב ולפשוט. הכאב בימי 'גשם' הוביל לכעס ותסכול. ב'לך א לי' הוא הביא את התפילה".

. בדיווחים בתקשורת אמרו השבוע שמאיר בנאי "הסתיר את דבר מחלתו". זה נכון, אבל לדעתי הוא גם הסתיר את דבר חייו. איש מופנם, פנימי. ספק אם יש עוד אמן אחד, בטח לא בסדר גודל שלו, שחי חיים כה פשוטים וצנועים. לא צניעות מתוך מלחמה ומאבק באגו. צניעות מתוך צניעות.
 
עד לפני כמה שנים, הייתי פוגש אותו כמעט מדי שבוע ביום שישי בצהריים, במעדנייה של ריבקין בכפר חב"ד. הוא היה נכנס לחנות ההומה, לוקח ארגז קרטון קטן, מניח כמה סלטים, חתיכת עוף, דגים, משלם, ונוסע לשבת בביתו ביישוב חמד הסמוך. ספק אם מישהו זיהה אותו בחנות, וגם אם כן, בטח חשב שזה אדם שמאוד דומה לכוכב הרוק ההוא ששר בכריזמה. 
 
האמת, לי היה קצת קשה לראות אותו ככה יוצא, שבוע אחרי שבוע, לעוד שבת של בדידות. אני זוכר שפעם אחת אפילו רצתי אחריו החוצה. תפסתי אותו בדיוק מכניס את האוכל לבגאז' של המיצובישי. "אולי תבוא אלינו לשבת? אתה יכול לבוא אפילו עם הקרטון הזה שלך...", אמרתי בחיוך. וגם הוא חייך בנימוס, אבל מהתגובה שלו הבנתי שאין על מה לדבר. לא השבת, ולא בכלל.
 "
מאיר חייב להיות בעולם שלו,  בשקט, לא יכול לסבול רעש", אבחן אחיו אביתר באותה כתבה, "הוא נווד, תמיד מחפש. בעיקר בנופי נפשו, בתוך ביתו. תמיד בוער. משתוקק. לכן הוא שר ככה, כמו קול השופר בראש השנה. חודר ללב מיד. וכל העיר נעצרת, ונזכרים להיות אמיתיים".

השבוע חזרתי אל הכתבה המופלאה ההיא מלפני כמעט עשור. אני זוכר שכבר אז כשקראתי אותה התרגשתי. שיחה אמיתית, עמוקה, רגישה, חפה מכל קלישאות, של שני אחים כל כך מוכשרים, שגילו כל אחד, בדרך שלו, את האמונה. 
 "
מגיל  צעיר מאוד אני זוכר את עצמי מדבר לאלוקים", סיפר מאיר לאביתר, "מגיל צעיר מאוד אני מרגיש שבעולם ובחיים שלנו יש סוד, כזה שאנחנו לא רואים אותו ולא חווים אותו בתוך הריצה היומיומית, הודעות הטקסט, הטרדות והדאגות. אבל הסוד הזה אף פעם לא נתן לי מנוח. לא יכולתי לחיות בלי לבקש ולחפש מה קורה פה בעצם. זה גם מה שהביא אותי למוזיקה. כשאני מנגן אני מרגיש שאני יכול לחוש יותר מקרוב את המקום הזה, שאני לא מצליח לגעת בו רוב הזמן. לפעמים גם כשאני מתפלל אני יכול להרגיש את המקום הזה. אני מאמין שהסוד הזה הוא אלוקים. וכשאני אומר שאני מאמין בו, הכוונה היא שאני נותן בו אמון. כמו שאני הולך לרופא שיניים, אני פותח את הפה, ונותן אמון בכך שהוא עושה מה שצריך, ככה גם האמונה באלוקים בשבילי זה להאמין שיש בורא ושהוא מנהיג את העולם ואותי כרצונו בצורה שלא תמיד אוכל להבין. להגיד מה זה אמונה זה לא חוכמה, אבל זו חוכמה גדולה לחיות ככה, ואני רוצה ומנסה". 
 
וואו. חתיכת דיבור. ועוד ב'ידיעות אחרונות'. תן לי, נוני, פנק אותי בעוד כמה כתבות כאלה והספינה באמת תשנה כיוון.

אבל מכל הרעיונות היפים של השיחה ההיא, כולם זוכרים לבנאי שורה אחת. או בעצם, מילה אחת. ומה שמקומם הוא שאת המילה הזאת, לא רק שהוציאו מהקשרה, אלא הפכו לגמרי. 
 
לקראת סוף הריאיון שואל אביתר, "מאיזה ז'אנר דתי אתה?". ומאיר עונה: "אני פרילנסר, כל החלוקות האלה, זה נגמר, פאסה". מהרגע שהמילה הזאת יצאה מפיו של מאיר בנאי, היא הפכה לאייקון. אבן דרך בשיח של הדתיים הלא מחויבים. אצל חלקם, זה ממש הפך למגדיר זהות. "אני דתי פרילנסר", הם אומרים. כלומר, לא במשרה מלאה, אלא לוקח מה שבא לי. הנה, אפילו מאיר בנאי אמר שכל החלוקות האלה, זה נגמר, פאסה.
 
אני לא יודע עד כמה בנאי היה מודע לשיח הזה. הוא מן הסתם לא ישב בלילות והגה במאמרים של דת"לשים. אבל שלא בטובתו, אולי בגלל המזרחיות, והכיפה הבוכרית, והפיוטים, והבנאיות, נדבקה לו ההגדרה הזאת, "דתי פרילנסר". משהו באזור האפור שבין "דתי בלב" ל"מסורתי".
 
נראה לי שחייבים עכשיו, אחת ולתמיד, לעשות צדק היסטורי. לא רק בשביל מאיר, אלא קודם כול בשבילנו. בשביל האמת. והאמת היא שאין דוגמה יותר מובהקת לאדם שהחליט שהתורה היא הדבר הכי מחייב, והכי משמח, והכי מעשיר, כמו מאיר בנאי. הוא ממש לא היה פרילנסר, אלא חתום על חוזה לכל החיים. במשרה הכי מלאה שאפשר. פול טיים ג'וב. עד הרגע האחרון. עד הנשימה האחרונה.

באופן טבעי, שמענו בעיקר סלבס. זמרים, מוזיקאים, אנשי במה, שנפרדו ממאיר בנאי. אבל הנה כמה שורות מתוך הספד שנשא בהלוויה בן דודו וידידו, הרב איתמר אלדר: "מאירק'ה האהוב, היית יהודי תמים. התמימות באה לידי ביטוי באופן שבו התבוננת על המציאות והתקשית לקבל כשהיא הייתה לא ישרה, לא נקייה. התמימות שלך באה לידי ביטוי גם באמונתך ובקשר שהיה לך עם הקדוש ברוך הוא . אני זוכר כיצד לפני עשרים שנה ויותר, התקשרת אליי בהתרגשות עצומה בוקר אחד ואמרת לי: 'איתמר, היום לבשתי בפעם הראשונה ציצית, אני הולך ברחוב ואני מרגיש שיש לי כנפיים!'. אמרתי לעצמי, הלוואי וגם אני הייתי מרגיש כך!
 "
בערב ראש השנה האחרון התקשרת אליי חנוק מדמעות, סיפרת לי שנתבשרת שאחד הטיפולים לא הצליח, וכעת הולכים לנסות ניסיון אחרון, שאם הוא לא יצלח אז כנראה שזהו. 'צריך לארוז', כך אמרת בחיוך. אבל אז התברר לי שלא בגלל זה נחנקת מדמעות. אמרת לי: 'מחר ראש השנה, ואני מרגיש שאני בא אל האלוקים  בלי כלום. מה הצלחתי לעשות בחודשים האחרונים? בקושי ללמוד, להתפלל, אני ממש מפחד לבוא ככה אליו'. אמרתי לך: 'מאיר, אתה בא אל האלוקים חולה, כואב, סובל, והיית יכול להתלונן, לכעוס, לבקר, וזה היה לגיטימי. ובמקום זה אתה חש ייסורי מצפון על מה שלא הצלחת לעשות. אתה צדיק".

השעה מאוחרת. בבריסטול שמודבק על דלת העץ מבקשים מהמנחמים לתת לאבלים לנוח אחרי עשר בלילה. אנחנו קמים, אומרים "המקום ינחם" לאביתר, אבל אז רואים את אורנה בכניסה. אנחנו לא בדיוק מכירים אותה, אבל מתיישבים לכמה רגעים מתוך נימוס, על הכסאות-כתר שמולה. ובסוף, את התיאור הכי טוטאלי של חיי התורה של מאיר בנאי, אנחנו מקבלים ממנה:
 "
ביום חמישי שעבר, היום האחרון, הוא שכב פה בבית ושאל אותי פתאום אם אני יודעת אם אחרי המוות, בעולם הבא, אפשר ללמוד תורה. אמרתי לו שאני לא יודעת והתחלתי מהר לחפש בגוגל מאמרים על החיים שאחרי המוות. אמרתי לו 'אני לא רואה שכתוב פה שיש דבר כזה'. ומאיר ענה 'הם לא יודעים. יש'. כך הוא נפטר. האהבה הגדולה שלו בחיים הייתה התורה. לפני המוזיקה, אפילו. ברור שמאיר חי ונשם מוזיקה, אבל יותר מזה הוא חי את התורה. ואני חושבת שהיא עשתה לו רק טוב. בשנים האחרונות הוא סופסוף מצא את מה שחיפש כל החיים".

מתוך הטור ב"בשבע". 


צילום: קוקו

24/1/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) דפנה, 29/1/2017 13:09

צמרמורת. יהי זכרו ברוך.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub