לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אבא אני רוצה לעמוד מולך

אבא אני רוצה לעמוד מולך

למה הקליפ החדש של יוני גנוט כל כך ריגש (גם) אותי

מאת

חורף טוב. לא, זה לא איחול. זה דיווח. עדכון מהשטח. מבחינה מוזיקלית, חורף תשע"ז שרק התחיל הוא מוצלח ביותר. יסלחו לי החקלאים היקרים, אבל עם כל הכבוד לשדות ולפרדסים, החורף צריך לתת גם תנובה מוזיקלית. שירים שאפשר לשמוע בגשם ולהתחמם איתם. להתחמם בהם. והשנה, החורף עושה את זה בגדול. שומע תפילה מילא אותנו, במידת הרחמים, מברכתו ומעושר מתנת ידו.

הנה כמה פירות, ממש מהשבוע-שבועיים האחרונים: "עכשיו אני עף" של יונתן רזאל, שבאמת עף עם הכינורות השמימיים. חנן בן ארי עם "לא לבד", שיר שהוא הכי לא "תותים", כי הוא שקט ומהורהר כזה, אבל הוא הכי כן תותים, כי יש משהו בקצב שלו שמתיישב לך על קצב פעימות הלב ולא נודם. האלבום 'צמאה 3' עם ביצועים מחודשים וחדשניים של ישי ריבו, ארז לב ארי, אביתר בנאי, אודי דוידי, אריאל זילבר, עמיר בניון ועקיבא תורג'מן לניגוני חב"ד העתיקים. אם השם האחרון ברשימה לא מוכר לכם, אז כדאי מאוד שתכירו, כי עקיבא תורג'מן הוא לגמרי הדבר הבא.

ואפרופו שמות שצריך להכיר, אז קבלו עוד אחד: אביגדור גביש. האמת היא שהוא ראוי לטור בפני עצמו. על איך שיצא בנס חי מהבית, באותו לילה מר שבו איבד את שני הוריו, אחיו וסבו בפיגוע הנורא בפסח באלון מורה, ועל איך הוא ממשיך לחיות וכותב בנס את המוזיקה הכי אופטימית שבעולם. הנה רק טעימה: "לא הכול בודד יש משפחה / לא הכול עצוב יש נחמה / לא הכול תלוש שומע תפילה / לא הכול סתור תיבנה החורבה / יום חדש אקום עם לב שמחה / אור גדול מאיר הכול / באהבה באמונה יצבע פחדים בדרור / אשכח מכאוב אדע כי טוב".

ואז, ביום רביעי השבוע, כשחשבתי שכבר שמעתי הכול ויש לי מספיק חומר בעירה עד סוף החורף, הגיע השיר שבאמת הפיל אותי. כלומר, הרים אותי. השבוע דיברו הרבה על אמנות חזותית, אפרופו המיצג, או איך שקוראים לזה, בבית ספר בצלאל. אגב, אני חושב שאם היו צריכים לעצור את אותה סטודנטית, זה לא בחשד להסתה. בניגוד למה שמכניסים לנו שוב ושוב לראש, מילים לא מסוגלות לרצוח. הן רק מילים. אבל הסטודנטית הזאת עשתה מעשה באמת חמור. פשע. היא גרמה לזילות נוראה של המושג "אמנות". הלוא אנחנו, פשוטי העם, לא יודעים מה בדיוק לומדים ועושים שם, בכל המוסדות האלה עם השמות המאוד מפוצצים כמו קאמרה אובסקורה. אז הנה, קבלנו הצצה. עכשיו הבנו מה עושים שם.

אבל בואו נדבר על אמנות חזותית אמיתית. יצירה שאתה רואה וחווה, והיא נוגעת בך במקומות שלא ידעת שקיימים. מטלטלת אותך. גורמת לך לחשוב. זה מה שקרה לי בארבע דקות וחמש עשרה שניות של הקליפ החדש "נשבעתי לך" של יוני גנוט.

טוב, איך מעבירים חוויה של סרטון וידאו בטור כתוב? זה באמת מסובך. אולי פשוט תראו בעצמכם. אבל הנה הרקע להפקת השיר: "'נר לרגלי' היה השיר הראשון ששרתי לפני קהל, אי שם במסיבת הסידור בכיתה א' בבית ספר מעלות בבני-ברק", מספר יוני גנוט, "אני זוכר את הקפיצה המלודית המרגשת של הפזמון. לא היה קל לעלות לפזמון, אבל כששרתי כולם התמוגגו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ממש את היכולת לרגש אנשים בעזרת השירה שלי".

האמת היא שלא צריך להיות הילד המאושר והלחוץ שנבחר לשיר את הסולו הזה במסיבת הסידור כדי להתרגש ממנו. לי, למשל, לא נתנו אף סולו. רק החזקתי נר קטן מבריסטול בשיר הזה. או שאני בכלל מתבלבל עם הצגת חנוכה. לא משנה. מה שלא יהיה, גם בי, ואני חושב שבכל בני דורי, השיר הזה צרוב עמוק בנשמה. יש משהו כל כך טוטאלי במילים של דוד המלך, ובלחן של ר' חיים בנט שמפרש אותן. זה לא סתם שיר רומנטי קסום. הוא מחייב. הכי מחייב. אתה ילד קטן שבקושי עומד על דעתך, רק הרגע למדת לקרוא ולהתפלל, ואתה צועק, אתה נשבע. לא מתחייב אני - נשבע אני. נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך.

יוני גנוט מספר שהשיר הזה תמיד סימל בעיניו תמימות נשכחת כמעט. הוא מוצא את עצמו מתגעגע אליה, בעולם הכל כך מסוכסך ומסובך שאנחנו חיים בו.

ארבעה עשורים חלפו מאז שגנוט שר את השיר במסיבת הסידור ההיא, והשבוע הוא מוציא מחדש את השבועה הזאת יחד עם מילים משלו, על מה שעבר בנתיבותיו מאז. זה הולך ככה: "מול שקיעה גדולה אני מתנודד, מבקש את אורך / בתוך ים סוחף של שכחה, שוב ניצבתי מולך / כל הבריתות כבר עפו ברוח, ברוח הזמן / זה פלא גדול שאני עוד זוכר איך נשבעתי לך".

את המילים האלה שר-אומר בקול חרוך הזמר אריק סיני. ברקע רואים את גנוט פוסע בשעת בין ערביים עם גיטרה וקסקט בתחנת תל אביב השלום. בודד בתוך ההמולה. ואז מגיע הפזמון. גנוט עומד על גשר, על רקע שלושת מגדלי עזריאלי, וזועק לתל אביב: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך!".

הלאה. החושך יורד על נתיבי אילון. רכבת אדומה נכנסת לתחנה וגנוט עובר לבית השני: "בסוף יום סגריר אני פתאום שר את השיר מהגן / מזכיר לעצמי ללמד אותו גם את בני הקטן / כל הקשרים הם מעמסה במשא ומתן / זה פלא גדול שאני עוד שר נשבעתי לך".

גנוט עולה על הרכבת ומגיע בשעת לילה מאוחרת לבית כנסת נידח. האור דולק, והוא נכנס פנימה בהיסוס. שם, בבית הכנסת הריק, הוא מגלה ילד יהודי טהור עם כיפת צמר גדולה. זהו לביא יהודה גנוט, הבן של יוני בן ה-6, בתפקיד עצמו וגם בתפקיד אבא שלו, יושב על הספסל הישן עם ספר תהילים פתוח ושר את השבועה המחייבת.

משהו בשיר נגע בי במקום מאוד עמוק. הציף זכרונות, שאיפות. כילד, כמבוגר, כאבא לילדים. אחרי שצפיתי בו בלופ אינספור פעמים, הלכתי לקרוא קצת את התגובות על השיר. שמחתי לגלות שאני לא בוכה לבד בחושך. צמרמורת רבים – חצי נחמה. מישהי כתבה: "שמעתי את השיר במקרה. הבן שלי ראה סרטון ביוטיוב ופתאום עלה השיר. רציתי באופן אוטומטי לדלג אבל משהו עצר בי והקשבתי לו. פתאום פרצתי בבכי. בכי מטלטל מתוך הנשמה, בכי של ילדה קטנה. בכי אמיתי. הבן שלי גם נעצר והקשיב וראיתי שזה נוגע לו כל כך עמוק בלב. קשה להסביר במילים את התחושות שעלו". ועוד אחת כתבה משפט קצר אחד: "צמרמורת. דמעות. חישוב מסלול מחדש".

אפשר להביא פה עוד הרבה תגובות, אבל הנה עוד אחת, אחרונה. חלק ממכתב ארוך שכתב לגנוט אפרים אורן, מחנך באמי"ת מודיעין: "כל כך נכון, אמיתי ומדויק. הלוקיישן כל כך מדבר ונוגע. תחנות רכבת, גשרים ומנהרות הומי אדם - וכל כך ריקניים – בו זמנית. גיטרה אחת ופריטה נואשת מול העולם. בתי כנסת חצי נטושים. אלה הם חיינו כיום. האם נוכל להאמין? להיאחז בחיינו? ואיך יוצקים בהם את השבועות הישנות, נוכח השכחה? שלא נשכח, שלא נישכח! והילד שלנו, השיקוף, ההתממשות, הילד שבנו, נאחז בסידור, בתהילים, בגווילים שלא יישרפו ובאותיות שימשיכו לפרוח, ללבלב. לחיות, להחיות. להתחדש. הרב קוק כותב: 'האדם הישר צריך להאמין בחייו'. השיר שלך מזכיר לנו את זה".

(מתוך הטור בעיתון "בשבע".) 

19/12/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) שירה, 5/1/2017 21:37

נוגע ללב.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub