בפרשה שלנו מופיעה תשובתו של אברהם כשאלוהים קורא לו. הוא עונה הנני. איזו תשובה מדהימה זו. ללא שאלות, ללא השתהות, ללא חשיבה אם מתאים לי או לא. פשוט הנני. כאן ועכשיו. נכון לכל משימה. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי (בראשית כב ) כדאי היה שנלמד ממנו לומר "הנני". כל אחד לפי כוחו ויכולתו, כל אחד לפי אתגרי חייו. כל אחד צריך לשאול את עצמו מה הוא יכול לעשות למען עמו, ארצו ותורתו; לשאול את עצמו כיצד הוא יכול לחיות חיים של משמעות ועשייה, חיים של אידיאליסטיות ונתינה כחלק מרכזי מחייו.

למען הגילוי הנאות, אני אוהבת את לאונרד כהן, שירים שהיו נשמעים בתקליט שמתנגן בפטיפון בבית הורי, (אני מסגירה את גילי). אני מעריכה את מילותיו, אוהבת את הלחנים ואת הקול הכל כך מיוחד. הוא עבורי נוסטלגיה של מנגינת הנפש. לפני שבוע הוא נפטר, ערב פרשת לך לך. ומפליא איך כמה חודשים לפני כן הוא פרסם את שירו האחרון בו הוא פונה לאלוקים במילים "הנני, הנני, אני מוכן, א-לי", כשהוא חושף את מחלתו הקשה ובעצם נפרד מהעולם באמצעות השיר הזה בו גם משולבת חזנות יהודית טיפוסית על המילה "הנני".

אהבתי את היותו יהודי גאה שמעולם לא הסתיר את יהדותו שעלתה גם בשיריו בכמה הזדמנויות, (מי במים ומי באש, הללוי-ה ועוד), כך הוא סיים את הופעתו בישראל לעיני עשרות אלפים בברכת כוהנים אותה נשא על הבמה. בשירים ובכתיבה שלו הוא השתמש המון במטפורות ובדימויים מתוך ההיסטוריה של העם היהודי, מהתנ"ך, מהשואה.
וחשבתי על השיר האחרון, הכל כך מיוחד ומורכב שהוא כתב, שיר ערש לכאב, שיש בו אמירה אמיצה של מוכנות ללכת אליך. פניה ישירה לעבור מסך.
אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק
אֲנִי יוֹצֵא מֵהַמִּשְׂחָק
אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא
אֲנִי שָׁבוּר וּמְשׁוּתָּק
אִם לְךָ הִיא הַמְּלוּכָה
אָז לִי לָבֶטַח הַבּוּשָׁה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה
אַדִּיר, בַּמְּרוֹמִים
יִנָּשֵׂא שִׁמְךָ הָרֵם
צְלוּבִים, מְקֻלָּלִים
בְּצֶלֶם בְּנֵי אָדָם
מִילְיוֹן נֵרוֹת דּוֹלְקִים
לָעֵזֶר שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מֵעוֹלָם
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
הִנְּנִי הִנְּנִי
אֲנִי מוּכָן, אֵלִי
בַּסִּפּוּר יֵשׁ מְאַהֵב
אַךְ הַסִּפּוּר לֹא הִשְׁתַּנָּה
יֵשׁ שִׁיר עֶרֶשׂ לַכְּאֵב
וּפָרָדוֹקְס לָשֵׂאת אַשְׁמָה
אֲבָל כָּתוּב בַּמְּקוֹרוֹת
וְאֵין זוֹ סְתָם טַעֲנָה בְּטֵלָה
אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה

לאונרד כהן. מאנגלית: גד קינר (קיסינגר)

שיהא זכרו לברכה.

הנני, מיכאל סגן כהן, דפוס בלט, צבע אקריליק על נייר ומסגרת, 1978

לפני כחצי שנה כשאריה, בעלי, עבר תאונת דרכים כרוכב אופנוע והיה חודשיים בכסא גלגלים, נאלצנו לפתוח בבית דלת נוספת כדי שתהיה אפשרות לנגישות. ופתאום שמתי לב שעכשיו הבית שלנו כמו האוהל של אברהם אבינו. יש לנו פתח לכל אחת מהחזיתות של הבית. ארבעה פתחים. כך שאורחים יכולים להיכנס מכל כיוון. וזה שקוף שאני אוהבת לארח.
שנזכה תמיד להיות מארחים, לפעמים גם לדעת לפתוח דלת פנימה,
ולהיות הנני גם לעצמנו.