מל גיבסון חוזר.

לאחר יותר מעשור בו היה מנודה עקב הכרזותיו האנטישמיות והגזעניות, מל גיבסון, האייקון ההוליוודי שנודע לשמצה בגלל דבריו לשוטר, לפיו "היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם", מנסה לעשות קאמבק. כיצד עלינו להגיב לסרט החדש שביים, Hacksaw Ridge, אשר בסיומו זכה למחיאות כפיים סוערות במשך 10 דקות בפסטיבל הסרטים בוונציה?

הסרט מספר את סיפורו רב-העוצמה של דזמונד דוס (השחקן אנדרו גרפילד), "המתנגד המצפוני" הראשון שקיבל את עיטור הכבוד של ארה"ב על כך שהציל חיים רבים בתפקידו כחובש באביב 1945 בקרב אוקינאווה. כבר עכשיו יש דיבורים על מועמדות לאוסקר ומבקרי הסרטים תמימי דעים בשבחיהם על הסרט. אין ספק שהסרט הוא הישג אמנותי משמעותי.

אולם השאלה חייבת להישאל: האם האמנות מנותקת משיקולים מוסריים? האם זה משנה שהבמאי של סרט העוסק ברגשות החזקים ביותר של אנשים שלחמו נגד המשטר הנאצי במלחמת העולם השנייה, הוא אותו אדם שהכחיש בעקביות את קיומה של השואה?

לפני שנים לא רבות כל כך, מל גיבסון הכריז כי בכוונתו לעשות סרט על יהודה המכבי, אולי כניסיון לשקם את תדמיתו בעקבות התיאור המחריד שלו את היהודים בסרטו השערורייתי והמוּטה המתאר את צליבת ישו. סרט זה גרם לראש מוזיאון הסובלנות במרכז שמעון ויזנטל לומר, "הליהוק של גיבסון כבמאי או כגיבור שמשחק את יהודה המכבי הוא כמו ליהוק של ברנרד מיידוף לראשות הוועדה לניירות ערך ולבורסות, או ליהוק של גזען לבן לדמותו של מרטין לותר קינג". ג'ו אסטרהאז, התסריטאי המקורי שהועסק לכתיבת התסריט, פרש לאחר זמן קצר והסביר לגיבסון ש"הגעתי למסקנה שאתה שונא יהודים" כך שהסרט מעולם לא יצא לפועל.

אולם הסרט Hacksaw Ridge שיצא כעת לאקרנים, רלוונטי בכך שמזכיר לנו מחלוקת מפורסמת משנות ה- 80 המוקדמות, שדומה במידה מסוימת לנוכחית.

CBS הפיקו את הסרט תזמורת על תנאי - סרט מרגש פרי עטו של ארתור מילר, המספר את סיפורה של פניה פנלון, פסנתרנית צרפתיה, זמרת קברט, חברת המחתרת הצרפתית ויהודיה. היא נפלה שבי בידי הנאצים ונשלחה לאושוויץ, שם הפכה לאחת מנערות התזמורת האגדתיות, שנעזרו במוזיקה כדי לשרוד את השואה. ה- Mädchenorchester von Auschwitz – תזמורת הנשים של אושוויץ – נוצרה לראשונה באפריל 1943 כפרוייקט המחמד של קצינת האס אס מריה מנדל, מפקדת מחנה הנשים, ככלי תעמולתי למען המבקרים ויומני החדשות והן להעלאת המורל במחנה. פניה שרדה בגלל מעורבותה הכפויה בפרודיה של הופעות מוזיקליות בלב לבו של הגהנום.

השחקנית שלוהקה לתפקיד הראשי של פניה הייתה אוהדת אש"ף ואנטישמית מוצהרת, ונסה רדגרייב, שצוטטה כאומרת "יש למחות את ישראל מעל פני האדמה".

פניה פנלון (האמיתית) זעמה – אולם לא יכלה לעשות דבר לגבי זהות השחקנית ששיחקה אותה. בסערת המחאה שקמה בעקבות ליהוק בלתי ראוי זה, CBS נקטה בעמדה לפיה דעותיה הפוליטיות של דרגרייב אינן יכולות להוות שיקול בהחלטתו של המפיק ביחס לכישוריה כשחקנית.

הרשו לי להדגיש את האירוניה: כל המטרה של "תזמורת על תנאי" הייתה להעביר את הטרגדיה הבלתי נתפסת של פרק אכזרי בהיסטוריה האנושית, אולם ההפקה חזרה על טעות יסוד בהשקפת העולם שלה, אותה טעות שהפכה את השואה לאפשרית. פניה פנלון אולצה לנגן בשעה שחברותיה האסירות צעדו אל מותן. היה זה ביטוי של התרבות הגרמנית שלא מצאה כל סתירה בין מוזיקה כאמנות תרבותית, לבין רצח כמדיניות לאומית.

לתזמורת באושוויץ היה בסיס פילוסופי. חייל האס אס שחטף פעוט משדי אמו, ניפץ את מוחו על הקיר ואז הרים ברוגע את כינורו כדי ליהנות מצלילי בטהובן, האמין ששני המעשים יכולים לדור בכפיפה אחת. מה שהנאצים הטיפו לו באמצע המאה העשרים, לאחר אלפי שנים של התקדמות לכאורה של התרבות האנושית, הוא בדיוק הטענה ששמשה את אנשי CBS כדי להצדיק את זכותה של רדגרייב להישפט רק על בסיס אמנותי ולא על בסיס שיקולים מוסריים.

מה שעמד על הפרק לא היה התפקיד בסרט, אלא הרציונל ליצירתיות. בחדות עין אופיינית אמר אנדרה מורואה, בהתייחסו לאידיאל של התרבות המערבית: "אמנות היא המאמץ ליצור - לצד העולם האמיתי – עולם אנושי יותר".

אלו שהכריחו את המוזיקאים לנגן מוזיקת רקע לרצח העם הותירו אחריהם כמורשת את האמונה כי האמנות אינה קשורה ללב וכי היופי, למרות דבריו המפורסמים של המשורר קיטס, אינו קשור לאמת.

היינו אמורים לדעת. מל גיבסון, עצוב לומר, לא באמת השתנה. הוא עדיין אותו איש שסיפר לנו בגאווה כי אביו, מכחיש שואה ידוע לשמצה, "מעולם לא שיקר לי". לאלו שפוטרים במשיכת כתפיים את התבטאויות העבר הנתעבות של גיבסון כשטויות שיכורים, מזכיר כריסטופר היצ'נס בחוכמה כי נכנס יין, יצא סוד – וכי "אדם אינו מחליט בפתאומיות, בין כוס הוודקה הראשונה לשנייה, שהפרוטוקולים של זקני ציון הם אמת אחרי הכל".

באוגוסט השנה – לא לפני עשור אלא ב- 2016 – מל גיבסון סיפר לגלן בק על "כמה יהודים" שגנבו עותק של סרטו על ישו לפני למעלה מ- 12 שנה והשתמשו בו כדי לתקוף אותו ולהפוך את חייו לגיהנום לפני יציאת הסרט לאקרנים.

במילותיו שלו "ואז כמה יהודים – רבנים או משהו, אני מתאר לעצמי, לא התעמקתי בזה – מישהו גנב עותק של הסרט לפני שהוא יצא להקרנה... ואז הם עשו עסקה עם הניו יורק טיימס עם כל הרבנים האלה והכפישו אותי כאנטישמי. לא יאומן... אף אחד לא הוטרד מזה שהם גנבו את הסרט...!"

אז, כפי שגלן בק מספר לנו, במאי הפסיון של ישו עדיין מאשים את היהודים בצרותיו – ואולי גם על כך שהם צולבים אותו כפי שעשו לישו.

מל גיבסון אינו מביע חרטה ואינו מבקש מאיתנו לסלוח לו; הוא פשוט רוצה שנשכח מזה ונמשיך הלאה. גרוע מכך, הוא מתאר את עצמו כקורבן, מספר לסטיבן קולבר, מנחה תכנית הלילה, "אותו רגע לא צריך להגדיר את שארית חיי". הוא היה רוצה פשוט שנהנה מהסרט החדש שלו כיצירת אמנות.

אולם לא יכולה להיות סליחה ללא חרטה כנה. ואחרי השואה אני מסרב להפריד בין האמנות לבין הלב – או לבלבל בין השאיפה לערך אמנותי של סרט, לבין ההערצה לבמאי מלא השנאה של הפסיון של ישו.