רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה ותרבות

"ללכת בדרכך" מחטיא בגדול

כ׳ בסיון ה׳תשע״ו כ׳ בסיון ה׳תשע״ו 26/06/2016 | מאת שונה ווקר

הסרט מעוות את חווית בעלי המוגבלויות וגם סותר את הערך שמייחסת היהדות לחיי אדם.

הנושא של המתת חסד נדון בממשלות ובמערכות בריאות ברחבי העולם, כמו גם בהתייחסויות בטלוויזיה ובקולנוע. "הזכות למות בכבוד" מודגשת לעומת ערכם וקדושתם של החיים. אחד הסרטים המתייחסים לכך הוא הסרט שיצא לאחרונה לאקרנים, "ללכת בדרכך", המבוסס על ספרו רב-המכר של ג'וג'ו מויס. הוא מתאר גבר צעיר ונטול דאגות שחייו משתנים באופן בלתי הפיך, כשתאונת אופנוע הופכת אותו למשותק בארבע גפיו. עם אובדן יכולת השימוש בידיו וברגליו, הוא הופך להיות תלוי לחלוטין בזולת וזקוק לשירותי סיעוד סביב השעון לשם ביצוע פעילויות חיי היומיום שלו.

הסרט, הנאמן לספר, מפרט את הידרדרותו לדיכאון. מערכות יחסים שהיו קודם לכן מספקות - הן מערכות יחסים רומנטיות והן חברתיות - מתפרקות לנגד עיניו והוא מרגיש כי התאבדות היא הדרך היחידה הפתוחה בפניו כדי להימלט מחיי סבל. למרות שהגיבור פוגש אישה שהוא לומד לאהוב ושמחזירה לו אהבה [זהירות, התראת ספוילר], בסופו של דבר הוא מקבל את ההחלטה שעדיף לסיים את חייו מאשר להמשיך לחיות במצבו.

כתוצאה מתאונת דרכים, איבדתי את יכולת השימוש ברגליי. לפתע היה עליי להסתגל לחיים שונים לחלוטין.

המסר העיקרי של הסרט הוא שחיים עם מגבלה הם נחותים יותר ויש בהם פחות הנאות ופחות משמעות. זהו מסר מחריד. גם החיים שלי השתנו מרגע אחד למשנהו. גם עליי היה להתמודד עם חודשים של כאבים, בשיקום, כתוצאה מאובדן יכולת השימוש ברגליי. גם אני הייתי צריכה להתמודד עם האפשרות של חיים שאין בהם חלק גדול מההנאות שהיו לי בעבר, חיים שבהם משימות היומיום ניתנות להשגה לאחר קושי ואי נוחות ניכרים.

איני מתיימרת לשים את עצמי בנעליהם של אחרים או להבין את הסבל הגופני והנפשי שכל אחד עובר, אך אני עדיין חשה מחויבת להסביר מדוע אני סבורה שהסרט מעוות את חוויותיהם של אנשים עם מוגבלויות ולמעשה, סותר את הערך שמייחסת היהדות לחיי אדם.

לפני קרוב ל- 10 שנים נפגעתי ממכונית כשנסעתי על רולרים. התאונה גרמה לי לאבד את יכולת השימוש ברגליי עד עצם היום הזה. מצאתי את עצמי במצב מעורר רחמים, כשעליי להסתגל לחיים שונים מאד ממה שהיו לי עד רגע התאונה. להסתגלות זו התלוותה בחירה משמעותית, בחירה שאני עדיין חייבת לעשות על בסיס יומיומי – האם להתייחס לאתגרים בחיי כאל זרז לצמיחה, כהזדמנות לחפש חיבור עם האל ולנסות לעבוד אותו בכל מאודי, או לעבור את החיים בתסריטים של "מה היה קורה אם...?" ו"אילו רק..." שמתעוררים מחדש כל פעם ברגעים קשים.

חוויות של מוגבלות הן מגוונות כמו החוויה האנושית עצמה. התנועה למען זכויות אנשים עם מוגבלויות התנגדה בתוקף להפיכת המתת החסד לחוקית בגלל האפשרות הממשית מאוד שחקיקה כזו תנציח את הסטריאוטיפים בנוגע לחיים עם מוגבלויות: הסטריאוטיפ שאלה אינם חיים שראוי לחיותם והסטריאוטיפ בנוגע לתלות המוחלטת של אנשים עם מוגבלויות בזולתם. החקיקה למען המתת חסד, טוענות קבוצות אלה, לא תספק לאנשים עם מוגבלויות הגנה מספקת שתבטיח כי ההחלטה אכן תתקבל בצורה עצמאית ושקולה והיא אף עלולה לספק עידוד מרומז לאותם אנשים המתמודדים עם שינויים ארוכי טווח בחייהם לסיים את חייהם "לפי התנאים שלהם".

לפי היהדות, חיי אדם הם בעלי ערך אינסופי, וזה כולל נכים המשותקים בשתי גפיים או בארבע גפיים.

לפי היהדות, חיי אדם הם בעלי ערך אינסופי. התלמוד (סנהדרין ל"ז, א) מלמד שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. הפוטנציאל לצמיחה וקדושה בחיי אדם אחד שקולים כנגד חייהם של כל בני האדם גם יחד. כל בני האדם נוצרו בצלם אלוקים, אפילו נכים המשותקים בשתי גפיים או בארבע גפיים.

בעודי יושבת ליד שולחן האוכל בביתי, מביטה סביב בתמונות בעלי ושני ילדינו, אני יודעת שבחרתי את הבחירה הנכונה. הציווי לאהוב את האלוקים בכל מאודנו אינו מתייחס רק למצבים אידיאליים. החיים והיכולות שניתנים לנו על-ידי אלוקים הם מתנות יקרות ערך, אולם יתרה מכך, הם כלים להתחברות אליו. העובדה שנבראנו בצלם אלוקים פירושה שאנו ראויים לחיבור זה, ללא קשר לשיח חברתי כלשהו הטוען אחרת.

השחיקה בערך חייהם של אנשים עם מוגבלויות ומחלות כרוניות אחרות אינה רק מתקפה על ערכי היהדות, אלא מתקפה על הערך של כל ספקטרום החוויה האנושית. כשהחברה מציבה סוגים מסוימים של חיים בדרגה מעל סוגים אחרים, היא עלולה ליצור היררכיה בלתי הפיכה של מחלות ויכולות, והתוצאות לכך עלולות להיות הרות אסון.

למשל, קחו את הדילמה המוסרית העומדת בפני רופאים שמוצאים את עצמם נאלצים לייעץ להורים בקשר להמתת חסד של ילדיהם. הלגליזציה של המתת חסד עלולה לדרוש מהם לנטוש את מטרת העל שלהם לעזור ולרפא, כדי לסייע למותם "המכובד" של הפציינטים שלהם.

או קחו את הדילמה החוקית שבה יש לקבוע האם רופא ביצע או לא ביצע רצח במצב מסוים. האם ייתכן שמה שיטה את כף המאזניים במקרה בו יוחלט אם מישהו אשם ברצח או לא הוא השאלה אם היתה ל"קורבן" מוגבלות? אם ערכם של כל חיי אדם שווה, הרי שכל המעשים שנועדו לסיים חיים הם לא מוסריים בדיוק באותה מידה.

ספרה של ג'וג'ו מויס והסרט שבעקבותיו מתארים את הנושא של המתת חסד כבחירה אישית, המשפיעה רק על מעגל האנשים הקרוב לבוחר. בכך מטשטשים את השאלות החברתיות הגדולות יותר הכרוכות בכך.

תיאור חייהם של אנשים עם מוגבלויות יכול להיות הזדמנות להפצת מסרים חיוביים ומחזקים. עבורי המסר שמעורר את ההשראה הרבה ביותר אינו בהכרח הסיפור על אדם שמתגבר על האתגרים שבפניו בכך שהוא "מתמודד עם העולם" ו"מתעלה מעל כל הציפיות". הייתי מקבלת השראה אילו היה הגיבור של "ללכת בדרכך" לומד לנווט בחייו החדשים ושואף לקבל את עצמו, גם אם סיפורו הוא סיפור של חצאי ניצחונות ואכזבות תכופות. סיפור כזה היה מדגים אומץ אמיתי. סרט כזה היה משמש צעד לקראת חיזוק הערך של חיי אדם באשר הם, בהתאם למשימה העומדת בפני כולנו בעולם זה – לתת את המקסימום שלנו, ללא קשר לנסיבות.

לקריאת עוד מאמר בנושא זה לחץ כאן: הרוח הגדולה שנשבה מעל לגל.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן