לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מישהו לרוץ איתו

מישהו לרוץ איתו

האמת? שירה גאולה לא דיברה אליי. גם האנשים שמשכו אותה החוצה מהגיהינום הזה הם לא ממש כוס התה שלי. אז אם לא התחברתי לבעיה וגם לא לפתרון, מה פשר הדמעות שליוו את הקריאה שלי בספרה החדש של נועה ירון-דיין?

מאת

בסוף שנת תשע"ג הכרזתי כאן חגיגית מה הולך להיות ספר השנה של שנת תשע"ד: 'מקימי 2'. כלומר, ספר ההמשך לרב המכר 'מקימי' של נועה ירון-דיין שעתיד היה להתפרסם באותה שנה.

בשבוע שעבר הספר הזה ראה סופסוף אור. הוא יצא בסוף רק בתשע"ו, והוא בכלל לא 'מקימי 2', אלא בעצם 'מקימי 3'. המחברת קיבלה החלטה אסטרטגית גאונית ששום ארתור פינקלשטיין או קלוגהפט לא היה חושב עליה: לעקוף את "סינדרום הספר השני" ולדלג ישר אל הספר השלישי. במקור היא תכננה לכתוב את ספר ההמשך המתבקש, על עלילותיו של אותו זוג תל-אביבי צעיר שנדלק על היהדות ומתחיל לחיות חיים דתיים. 'מקימי' נגמר בחתונה היהודית הכשרה והמרגשת של השניים, והספר הבא אמור היה להתחיל רגע אחרי החתונה, בנחיתה אל המציאות היומיומית.

בטיוטה שהיא העבירה לי אי אז בתשע"ג, היא תיארה כמה התהליך הזה עוד ארוך ומאתגר ומופלא. כך למשל סיפרה שם הגיבורה, על החיים החדשים שלה ושל בעלה: "חשבנו שנעבור צד וגמרנו. חשבנו שאנחנו חבילה שאפשר להעמיס על ספינה ולשלוח מעבר לים. בעלי אומר שהכי קשה בחזרה בתשובה זה להתחיל להאמין בכל מה שאני רגילה לצחוק עליו, ולהתחיל לצחוק על כל מה שאני רגילה להאמין בו. מכאן אפשר ללמוד בכמה רבדים ושכבות תת-עוריות צריך להיעשות השינוי... לא חלמתי בחלומותיי הפרועים ביותר שיש בי יכולת נתינה כזאת. חתונה, תינוקת, ואחריה עוד תינוק, ועוד אחד. משפחה. כל אלה היו תפנית מפתיעה בחיים שלי. תפנית נפלאה, אבל חדה. תפנית חורכת צמיגים. שוחקת בלמים. והנה אנחנו שוחים במים אחרים מאוד. דשים בעקבינו מצוות ומעשים טובים. שומרים שבתות, חוגגים חגים, כאילו כך היה מאז ומעולם. כאילו יש לנו מושג לאן אנחנו הולכים. כאילו ראינו מישהו לפנינו שהלך בדרך היהודית הזאת. חסרים כל ביטחון מלבד הביטחון בהשם יתברך. ובטחון בהשם יתברך - כשהוא קיים, אז הכול טוב. וכשהוא נחלש או מתעמעם - השם ירחם. בעלי תשובה. לך תבין. זה קדוש ופרוע וקוצני וצנוע בעת ובעונה אחת. מי שלא עבר את זה, עוד עתיד לעבור. ומי שזכה לעבור את זה, צוחק ובוכה איתי ביחד".

2. הטיוטה ההיא נגנזה. רק כמה קטעים ממנה מבצבצים מדי פעם בספר החדש (ששמו הוא 'שירה גאולה', בהוצאת עם עובד). הם מופיעים במכתבים שכותבת החוזרת בתשובה ההיא אל בתה, שירה גאולה שמה, גיבורת הספר. כי ירון-דיין, כאמור, דילגה דור. הספר עוסק בבתה של אותה חוזרת בתשובה, שבגיל 17 עוזבת את הבית ישר לרחוב. זה מדכדך, זה עצוב, ולהורים עם ילדים בגיל הזה - זה אפילו סוג של ספר אימה. היא לא רואה שום דבר מהאורות שאמא שלה ראתה, היא רואה רק חושך. ומהחושך הזה היא בורחת אל תוך חושך אפל עוד יותר. כיכר ציון, כיכר החתולות, שוטטות, גניבות, סמים, אלימות, כל החבילה (אגב, בעידן שבו כל כך אופנתי להיות בוטה, ירון-דיין צריכה לקבל פרס מיוחד רק על היכולת הנדירה שלה להכניס את הקורא לתוך האטמוספירה הקשה הזאת, בלי מילה אחת של ניבול פה).

האמת? שירה גאולה לא דיברה אליי. מהעמוד הראשון לא התחברתי לאיבה שלה לאמה ולכל המקום שממנו באה. גם הקונפליקטים שלה אינם הקונפליקטים שלי. אני לא מתלבט האם להיות בלדר סמים כדי שיהיה לי קצת כסף ומקום לישון בלילה. ואתם יודעים מה, גם האנשים שמשכו אותה החוצה מהגיהינום הזה הם לא ממש חלק מהתפריט שלי. כי בסופו של דבר, חבורה של נח-נחים מקפצים ברכב מקרטע, הם אלה ששולפים אותה מהתהום בחזרה לעולם של אמונה בטוב ואמונה בעצמה.

אז אם לא בדיוק התחברתי לבעיה ולא התחברתי לפתרון, מה פשר הדמעות שליוו את הקריאה? למה לא יכולתי לעזוב את המסע שלה, ולמה הוא עדיין מלווה אותי גם בימים שחלפו מאז שהנחתי את הספר?

3. "אני וכל החברות שלי וכל הילדים הבורחים והילדות הצפות שפגשתי, כולנו הייתה לנו אותה בעיה. היה לנו הכול – כל הידע: הלכה, השקפה, חומש, נביאים. אבל מה שלא היה לנו זה את הצ'יפ הזה שרק מכניסים אותו והכול נדלק. האמונה. ה'למה?'. בזה לא נגעו. לא אמא שלי ולא אבא שלי ולא המורות שלי. ובלי זה, מספיקה גבשושית הכי קטנה בדרך, ואת נזרקת לעזאזל. אש כזאת הייתה יכולה לעשות לי טוב". זה רק אחד המונולוגים הנוקבים של שירה גאולה, שבגללם הספר הזה כל כך מכונן בעיניי.

שירה גאולה, כלומר נועה, מדברת על הדבר עצמו: האם יש לנו את זה או אין לנו את זה? האם אנחנו נלחמים על זה? היא הולכת על כל הקופה. זה לא סיפור על ילדת רחוב שחוזרת לחיק משפחתה, זה סיפור על מורדת שמגלה פתאום שאפשר למרוד בכיוון ההפוך. "לא יודעת למה", מגלה שירה גאולה באחת מנסיעותיה ברחבי הארץ עם החבורה הקדושה והמוזרה, "אבל פתאום משהו נגע לי בלב. הם רציניים אלה. הם לא ממצמצים אפילו כשהם מדברים את הדיבורים האלה. לא מגמגמים. זה עולם חדש. הם לא מתנצלים בגרוש כשהם הולכים אחרי האמונה כמו ילדים. כשהם מתגעגעים לצדיקים שלהם. משהו בעיניים. למשהו הזה היה לי כבוד. למשהו הזה יכולתי להאמין. רוב המסלולים של רוב האנשים די מעגליים ודי דומים. נוסעים מפה לשם ומשם לפה על פסים של רכבת צעצוע שנוסעת בשמיניות של שטיח. אותו מסלול, אותו נוף, אותה מהירות, אותו קצב. מפה לשם וחוזר חלילה. ואני, דפוקה שכמוני, תמיד הסתבכתי עם אלה שלא הצליחו לנסוע בנחת, עם אלה שירדו מהפסים וחיפשו מה יש מעבר לדלת. חבורת הבוערים של ברסלב היו כאלה, אבל בכיוון האחר, לגמרי בכיוון הנגדי, לתוך הקדושה. אם אמונה, אז עד הסוף. אם חסידות, אז עם כל הגוף והנשמה. הכיוון הנגדי לא נחשב אצלי אף פעם לאופציה. האמת, זה קורע פעמיים. פעם ראשונה כי לא חשבתי בחיים שלי על כיוון כזה. ופעם שנייה כי כיוון כזה בכלל קיים".

4. כמה אפשר לשמוע על החייל מחברון, ועל רומן זדורוב ועל מתווה הגז ועל משה קצב ועל אהוד יערי ודנה וייס? לפעמים נדמה לי שזו בריחה מהחיים עצמם. כאילו התקשורת משדרת לנו מציאות, כדי שלא נעסוק במציאות האמיתית. שלא נדבר על הדבר הכי חשוב בעולם: הלב שלנו. כמה אקטואליה וכמה סוציולוגיה דוחפים לנו לראש, רק כדי שלא נעסוק במהות, בהכרעה של שירה גאולה שכל אחד מאיתנו צריך לקבל, גם אם הוא לא חי כמוה על הקצה: האם אני מאמין בטוב? האם שווה להילחם עליו? האם יש לי נשמה? האם יש אלוקים? מה הקשר בינינו? סצנות ההתבודדות הראשונות של שירה גאולה, הדיבור שלה אל הקב"ה – אחרי 17 שנות "דוסיות" רשמית – הן מהרגעים החזקים בספר.

5. וחוץ מכל זה, נועה ירון-דיין פשוט כותבת מצוין. זו ממש לא הקריאה הכיפית, מרוממת הנפש, של 'מקימי' - כי מדובר פה, כאמור, בסיפור כואב ומייסר - אבל גם הפעם הכול זורם ומרגש ונוגע. אני לא יודע אם כל היצירתיים באים לברסלב, או שאחרי כמה שנים בברסלב פשוט מתחילים לכתוב טוב, אבל זו עובדה: רוב הזמרים והכותבים והיוצרים הטובים והנוגעים בז'אנר הזה שכה מעשיר את חיינו, מגיעים משם. אני אישית בורגני שסולד מראסטות, אבל אני משתדל מאוד להקיף את עצמי בכמה שיותר חבר'ה כאלה, בשביל ההשראה. זה משתלם. במקרה של הספר החדש, הכתיבה של ירון-דיין כל כך סוחפת, שהיא מצליחה להפוך אפילו ערימה של טיפוסים משולי החברה, מהסוג שהייתי אומר לילדים שלי לא להתקרב אליהם, לאנשים קסומים שבא לך פשוט להצטרף אליהם ולהפליג יחד אל עבר האופק. כלומר, לנסוע בסובארו שלהם למירון ולקוות שהדלק יספיק. 
במהלך הסיפור, הגיבורה מוצאת את החצי השני שלה (חוזר בתשובה כמובן, ששואל אותה שאלות שמעולם לא חשבה עליהן), ולקראת הסוף גם נמלטת מהמשטרה ונעצרת, אבל כל העלילות המותחות האלה הן משניות. העלילה המרכזית מתרחשת בלב ובראש של שירה גאולה, ובסוף הספר מצאתי את עצמי פשוט מקנא בנערת הטיפש-עשרה הזאת, על שזכתה להגיע לכזו אמת מזוקקת. על כך שהיא תחיה מעכשיו את חייה באופן אמיתי ועמוק יותר, ולא על אוטומט.

(מתוך הטור ב"בשבע")

 

5/4/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) חיים, 10/4/2016 20:06

ספר נפחא מומלץ ביותר

נשבתי לקריאה בספר וביומיים סיימתי לקרוא אותו. מומלץ ביותר

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub