רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

ערב התעוררות

כ״ב בתמוז ה׳תשס״ד כ״ב בתמוז ה׳תשס״ד 11/07/2004 | מאת שרה נחמני

אני לא יודעת אם זה קורה בכל הבתים בישראל. יש לי יסוד סביר להניח שכן. אבל אצלי, לפחות, יש ערב התעוררות מדי לילה בלילו.

אני לא יודעת אם זה קורה בכל הבתים בישראל. יש לי יסוד סביר להניח שכן. אבל אצלי, לפחות, יש ערב התעוררות מדי לילה בלילו.

אני מתכוונת כמובן, לכך ששעת השינה מגיעה, הילדות כבר נרדמות על השולחן, וצריך לאסוף אותן בזהירות ולהוביל אותן על הידיים עד למיטה, ואז, הופה, הן פותחות עין אחת ומתחיל ערב ההתעוררות. בתוך חמש עד עשר דקות הן עירניות לגמרי ומוכנות היטב לתוכנית הארוכה.

אני בינתיים יושבת על המחשב, מנסה לקשור חוטים לעלילה החדשה, בתקוה שיש לי עוד זמן. איפה. מהר מאד מגיעה הקריאה הראשונה.

"אמא, בואי!"

"מה קרה?"

"חם לי ואני עצבנית".

יופי. כבר בגיל שלה להיות עצבנית? זה מעניין. האמת, למה לא. אנחנו הגדולים, לא מעוצבנים לפעמים מהחום?

"תעשי התעמלות ותוציאי את העצבים", אני מציעה.

הקטנה יורדת מהמיטה. הקטנטונת מזדחלת מתחת לשמיכתה למראה המעניין, ומצטרפת לפעילות.

"לא לדבר, רק לעשות התעמלות ולישון".

"לא לדבר, רק לעשות התעמלות ולישון".

הן מקפצות במרץ רב, אפס, הפעילות רק מעוררת אותן עוד יותר. כשהם מוכנות לבסוף להיכנס למיטה, זה ברור לכולנו שהן לא מתכוונות לקחת את הנושא ברצינות. זו רק מנוחה קצרה מהעמל.

אני ממהרת לשולחני לפני שהרעיונות יברחו. החוטים מתחילים להיטוות, והקריאה השניה משיגה אותי בדיוק באמצע המשפט.

"אמא! היא משכה לי את השמיכה!"

"זה לא היה בכוונה" - אומרת השניה.

אני מפרידה את המיטות.

"אמא, אני צמאה".

"אמא, את לא הולכת מהבית, נכון"?

"מה פתאום שאני אלך?"

"אבל אם תלכי, תבואי להגיד לנו, טוב?"

"בטח. עכשיו לישון. לישון".

אני מטיבה את השמיכות הדקות עד לראשים הקטנים והעירניים. "לילה טוב".

אני יוצאת מהחדר.

"אמא, שכחת לנשק אותנו".

"דווקא כן נישקתי!"

"לא נכון".

צלצול בדלת מטריד את השלווה. אני ניגשת לדלת בצער, יודעת שהנה הגיעה עוד סיבה לדיון מעמיק.

"אמא מי זה היה?"

"מה זה משנה לך?"

"אבל מי זה היה?"

יותר טוב לענות ולגמור עם זה. "מישהי שביקשה צדקה ונתתי לה".

"כמה נתת לה? יותר מחמש שקל?"

הפעם זה עובר כל גבול. ההבנה הזו בענייני כספים בגיל הרך. מאיפה יצאו לי כלכלניות שכאלה?

הזמן חולף והחום עדיין מתיש. אני מנסה להתנחם בכפית גלידה, אולם כאשר הקריאה השלישית מגיעה, אני יודעת שעשיתי משגה רציני ועלי לשאת בתוצאות.

"אמא אכלה גלידה", קובעת הקטנה.

"איך את יודעת?"

"אני... אני מריחה. נכון שאכלת?"

"אז מה?"

"גם אני רוצה!"

"עכשיו לילה ואסור לך. מחר בבוקר תקבלי".

"אז למה לך מותר בלילה?"

"כי אני עוד לא הולכת לישון. כי אני גדולה ומותר לי לא לישון. כי אני צריכה לסדר את המטבח".

בינתיים היא נזכרה למה קראה לי. "אמא, אני חולמת חלומות מפחידים".

"זה שום דבר. זה רק חלום".

"אבל בחלום זה נראה כמו אמיתי".

כאן מסתתמות טענותי. אין, אין תשובות. אני מטיבה את השמיכה בתפילה חרישית. אנחה נפלטת מפי.

"אמא את מצטערת?"

"על מה?"

"שאני לא הולכת לישון".

"קצת".

"אל תצטערי, אמא. אני אהיה ילדה טובה".

היא נשכבת ומכניסה אצבע בפה. נראה שזהו. היא התעייפה מלעייף אותי, והיא מוכנה לאגור כוחות למחר.

אני עוזבת את החדר בתחושת רווחה. אחרי הכל, טוב שיש להם מצפון רגיש.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן