לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האם כל כך רע להיות סטנדרטי?

האם כל כך רע להיות סטנדרטי?

האם כל כך גרוע להיות סטנדרטי? מסתבר שהתשובה היא כן כאשר מדובר בקבלני בניין – אך אל ניתן לעניין להשפיע עלינו.

מאת

לפעמים יש מילים מוכרות ונחמדות למדי, שלפתע פתאום הופכות להיות לבעייתיות במקצת.

במקרה של הסטנדרט, זה התחיל כשחתמנו עם הקבלן על החוזה של הדירה. בחוזה, שחור על גבי לבן, התנוססו המילים המבטיחות: "סטנדרט גבוה". זה היה בקשר לארונות המטבח, אריחי הקרמיקה, ושאר ענייני האינסטלציה.

אחרי שגמרנו לחתום, גילה הקבלן את אוזנינו, רק כידיד טוב, כי כדאי שנסור למשרדי החברות המספקות את האביזרים, ולו רק כדי שנהיה בטוחים בעצמנו. שמא ואולי נרצה לשנות משהו.

ראש לכל פתחנו במטבחים. המוכרת האדיבה שמחה עד מאד להראות לנו את הסטנדרט האמור. משום מה נדמה היה לי שאני רואה זיק של שמחה-לאיד בעיניה.

"זה הסטנדרט?" שאל בעלי שוב ושוב, כאינו מבין.

אף המוכרת, טרחה לפרט לנו את מגרעות הסטנדרט הגבוה: היא הראתה לנו שהעומק הוא רק 48 סנטימטר כשכולם היום עושים מינימום 58, אין מדפים נשלפים, קרוסלות, מגירות רחבות, כלום. וגם הצבעים, יש לנו אפשרות בחירה בין שנים: לבן מכוער, וחום מכוער עוד יותר.

שינויים? אי אפשר לעשות. רק להזמין דגם חדש, שעולה משום מה קצת יותר מפי עשרים. "איך יכול להיות שהזיכוי על הסטנדרט הוא רק 1,700 שקל?" תמה בעלי.

"זה המחיר שאנחנו עושים לקבלן", הטעימה המרשעת.

ועדיין לא היה ברור לנו הזדון. את זה כבר הבנו בחנות האינסטלציה. שם הסיפור היה קשה עוד יותר.

המוכר נראה לפתע עסוק. "אה, אתם רוצים לראות את הסטנדרט?"

"כן, בהחלט", אמרנו בפשטות.

"אה", הוא גירד בפדחתו. "אתם בטוחים?"

בעלי כבר חישב להתפקע, אך אז הרים המוכר את קולו: "שימון! קח אותם ותראה להם את הסטנדרט"!

בגיל וברעדה צעדנו בעקבות נער השליחויות, עד שהגענו אל פינת מוצגי הסטנדרט. רחוק מאזור המכירות, שוכן לו מוזיאון הסטנדרט. ניצבו שם כלי סניטריה שסבתי עליה השלום יכלה להשתבח בהם בימי נעוריה, מול מה שהיה הסטנדרט בזמנה, וגם זה בספק. מעודי לא ראיתי חפצים שכאלה. נדמה לי שאפילו במוסדות למוכי גורל ידחו תרומה של אביזרים מסוג זה.

"אחת מהשתים", לחשתי לבעלי, "או ששומרים את זה פה כבר חמישים שנה, או שיש פס ייצור מיוחד כדי לעשות צחוק מאנשים".

"ואולי ניקח בכל זאת?" שאל בעלי.

ראיתי על פניו שהוא יותר רוצה לנקום במוכר מאשר לקחת. חשבתי להסכים, אבל הנער המלווה גילה את אוזנינו שאת הקבלן זה לא מעניין בכלל אם ניקח או לא. הוא לא משלם כלום בכל מקרה. הוא מביא הרבה לקוחות, שרובם קונים את מה שמעל לסטנדרט, ולכן החנות עושה איתו את העסקה. נדמה לו, כך אמר, שהקבלן אפילו עושה עלינו כמה לירות.

"והזיכוי?" שאלתי בחוסר אמון.

"אה, זיכוי כזה היו נותנים לכם גם אם הייתם באים לבד. כמה זה בכלל? הנחה של אלף שקל? זה אפילו לא חמש אחוז..."

בבושת פנים דידינו אל תוככי החנות המפוארת. המוכר חייך כשראה את הכניעה בעיניים.

"אז תתחילו לבחור"?

***

זהו. מאז ועד היום, וכנראה גם לעתיד, נותרתי עם בעיית הניחוח הרע של הסטנדרטיות. בעבר לא חשבתי שיש בכך רע.

מה רע באנשים סטנדרטיים? מי אמר שתמיד צריך להיות משהו-משהו-משהו מיוחד?

אני עצמי, רואה את עצמי כאישה סטנדרטית וכאמא סטנדרטית. אבל מרגיז אותי שהקבלן הזה ודומיו גרמו לי להרגיש לא נוח עם משהו שאומרים עליו שהוא "סטנדרטי".

אז אני רוצה לומר לכם, קוראים יקרים, שממש לא איכפת לי להישאר סטנדרטית, וטוב לי גם אם מישהו יגיד לי שהקטעים שאני כותבת הם ממש סטנדרטים.

17/1/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) יסמין, 19/1/2006 05:14

כנראה שאף אחד לא מוכן להגיד לך שאת סטנדרטית

את בכלל לא סטנדרטית, יש לך המון הבנה ורגש וחוש הומור.נפלאה יותר מתאים לך.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub