ב"רוחות מלחמה" של הרמן ווק, מתוארת אשת הגיבור בתור מרשעת איומה, עד שבאיזשהו שלב מצאתי את עצמי מחזיקה לו אצבעות שיצליח ברומן עם האישה, ההרבה יותר נחמדה, שעבדה איתו. כשגיליתי כמה קל להטות את רגשותיי לטובת מערכת יחסים אסורה – מערכת שאני דוחה גם מבחינה דתית וגם מבחינה מוסרית – אמרתי לעצמי: עד כאן, סיפורים כאלה לא טובים לי לנשמה.

אותה הרגשה הייתה לי כשחברה הציעה לי לצפות במחזמר המוכר "כנר על הגג".

המחזמר "כנר על הגג", בכיכובו האגדי של חיים טופול, תפס מקום חם וסנטימנטאלי בליבותיהם של יהודי העולם. ובכל זאת, למרות התמליל השנון והשירים המקסימים, זהו בעצם סיפורה של טרגדיה.

ואני אפילו לא מתכוונת לדרך המטויחת והמיופייפת בה מוצגים חיי השטעטל בעיירה הדמיונית אנטבקה. מדובר בפנטזיה גמורה – משום שעוני ודלות אף פעם לא נראו כל כך טוב, וריקודים עם קוזאקים...?! קרבנות הפוגרומים שלהם ודאי היו מזדעזעים לראות דבר כזה.

כל כך הרבה סבל היה בחיים היהודיים שם ואז (ומכאן נבעה ההגירה הגדולה לאמריקה), שקשה לצפות באותם מחזות מיופייפים מבלי להתחלחל.

זאת הסיבה שבגללה הילדים שלי צפו אולי 150 פעם ב"צלילי המוזיקה" ואף לא פעם אחת ב"כנר על הגג"

אבל לא זה החלק הטראגי. בעוד שחלק מהצופים בסרט או בהצגה מריעים בשמחה לזריחתה של תקופה חדשה – בה בנות יכולות לבחור בני זוג, בלי להתחשב ברצון הוריהן לשמור על המסורת – אני רואה באותן סצנות את חורבן העם היהודי. אני רואה בהן את חוסר החינוך וחוסר היכולת של ההורים לשכנע את צאצאיהם מדוע זה חשוב. ואני בוכה.

כשצופים בעלילה המרתקת של ה"כנר על הגג", קל להיסחף אל תוך הסיפור ולהזדהות עם רצונן של הבנות לצעוד כל אחת במסלולה האישי - ולכן זה כל כך גרוע. זאת הסיבה שבגללה הילדים שלי צפו אולי 150 פעם ב"צלילי המוזיקה" ואף לא פעם אחת ב"כנר על הגג".

המופע מעורר הזדהות מבלבלת ומזיקה עם הבנות. כל חיי אני מנסה ללמד כמה יפה המסורת שלנו, אני מנסה להמחיש מדוע היא כל כך יקרה, מנסה להראות ששווה להיצמד אליה.

איזה מין בילוי זה לשבת ולצפות בהצגה שמראה כמה קל לעזוב את הכל? ולא עוד, אלא שהיא גם מתייחסת לכך כאל הבחירה הנכונה?

הבת הבכורה מתחתנת עם בחור שהיא בוחרת בניגוד לדעת הוריה. בסרט מוצגת בחירת ההורים כבלתי קבילה לחלוטין, ועצם הרעיון שהורים יתערבו בתחום הזה, מוצג באופן מזלזל ומבזה. תפיסת עולם ששוללת תרבות שלמה בה הילדים מכבדים את הוריהם, מכירים בחוכמתם ומסתייעים בהם בבחירת בן/בת זוג לחיים.

הבת האמצעית נישאת לבחור שנטש את דרך החיים היהודית והפך לקומוניסט נלהב. בקו הסיפור, טוביה האב, לומד להשלים ולקבל את המפנה הזה בחיים.

הבת השלישית והצעירה מכולן מרחיקה לכת עוד יותר, ונישאת לגוי.

אנחנו תמיד אוהבים את הילדים שלנו, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לקבל (ולאשר) את כל מעשיהם והחלטותיהם. בייחוד את אלה הסותרים בעליל את היקר לנו.

נראה לי שאני מספיק מחוסנת כדי לא לצאת מוקסמת ממופע שתומך בגלוי בנישואי תערובת. אפילו מעורבותי הרגשית בחייהן של הדמויות לא תגרום לי להרחיק לכת עד כדי כך. אבל אני ממש לא מעוניינת להעמיד את עצמי בניסיון.

התרבות הפופולארית משפיעה עמוקות על הערכים שלנו. האם "ילדה קטנה זאת שילדתי" ממשיכה את המסורת היהודית של אבותיה? ואם לא, על מה יש לשיר?