האם איבדנו את הסבלנות לבנות ולהשקיע למען העתיד?

מאת אמונה ברוורמן

בעלי ואני ביקרנו לפני זמן מה במבצר פורט-סאמטר שבדרום קליפורניה. כפי שכמעט כל האמריקנים לומדים (שטנו במעבורת עם 160 תלמידי תיכון, אז אנחנו יודעים שזה חלק מתוכנית הלימודים שלהם!), פורט סאמטר הוא האתר שבו נפתחה באופן רשמי מלחמת האזרחים באמריקה, ומהמבצר בדיוק הזה נורו היריות הראשונות.

עובדה פחות ידועה (תיכנסו לויקיפדיה) היא כמה זמן נמשכה הבנייה שלו. המבצר נבנה על גבי שרטון שהוספו לו 70,000 טון גרניט שיובא מאנגליה. בניית השרטון לבדה נמשכה 20 שנה. למעשה, למרות שהבנייה החלה ב-1827, המבנה עדיין לא הושלם כאשר הותקף ב-1860.

מה יכולה להיות התועלת במידע הזה (חוץ מאשר אם אתם משתתפים במשחקי טריוויה)? אני, באופן אישי, הפקתי ממנו לימוד חשוב על סבלנות, ועל חשיבה לטווח הארוך.

דיו רב נשפך כדי להסביר שאנחנו חיים בעולם שמצפה לסיפוקים מיידיים. את מה שאנחנו רוצים, אנחנו רוצים עכשיו – או אתמול. אין לנו זמן לחכות, לתכנן ואולי אף לבחור בדרך הארוכה אך החכמה יותר.

זה משפיע על יכולותינו להשקיע במערכות יחסים, בקריירה, בקהילות שלנו ואפילו במדינה שלנו. זה משפיע על יכולתה של הממשלה לטפל בצורה יעילה וראויה במצב הכלכלי או המדיני. בגלל שכולם רוצים לראות תוצאות מיידיות, הפוליטיקאים לא יכולים להסתכן בתוכניות ארוכות טווח, ואם ינסו לעשות זאת, הם עלולים למצוא את עצמם מחוץ למשרד כבר בבחירות הקרובות. וכך יוצא שכולנו סובלים מזה.

אנחנו ממהרים לזנוח מערכות יחסים אם הן לא מצליחות מייד, ולא מוכנים להשקיע את הזמן והמאמץ כדי לבדוק אותן בהקשר של טווח ארוך; אנחנו זונחים תוכניות כלכליות שפויות לטובת פתרונות מהירים; אנחנו מחפשים אחר כסף מהיר במקום לחפש אחר משרה יציבה; ואנחנו פוגעים באפשרות ליציבות פוליטית בתחומים רבים, כשאנחנו בוחרים להמר על קיצורי דרך במקום על תכנון לטווח הארוך.

"באתי לעולם עם עצי חרוב, ואני רוצה לדאוג שגם נכדיי יבואו לעולם כזה"

התלמוד מספר על זקן שנטע עץ חרובים. עובר אורח עצר והזכיר לו שעצי חרוב נותנים פירות רק אחרי 70 שנה. "אתה כבר לא תזכה ליהנות מהם", הוא הוסיף.

"באתי לעולם עם עצי חרוב", ענה לו הזקן, "ואני רוצה לדאוג שגם נכדיי יבואו לעולם כזה."

לא נראה שאנחנו נוטעים למען ילדינו, שלא לדבר על הנכדים. אנחנו יותר מדי עסוקים בחיפוש אחר פתרונות מהירים. אנחנו יותר מדי מרגישים שמגיע לנו ושאנחנו אמורים לקבל. כשאנחנו יכולים לשמוע כל סוג חדשות שמעניין אותנו, בכל אחת משעות היממה אונליין, לקנות בכל עת שנחפוץ, ואפילו לפתח ונהל (מה שזה אומר) מערכות יחסים (מה שזה אומר!) בכל עת ומייד – אנחנו מאבדים את הכוח להמתין. עם 300 חברים בפייסבוק, מי צריך לטרוח להשקיע בחברויות עמוקות יותר ומשמעותיות יותר, כאלה שכוללות השקעת זמן משותף ועשייה הדדית זה למען זה?

איבדנו את הכוח להיות סבלניים (ותעיד על כך האלימות ההולכת וגדלה בכבישים). איבדנו את הכוח לחשוב מעבר לעתיד המיידי.

לא הייתי רוצה שתחשבו שאני משבחת את מלחמת האזרחים האמריקאית אבל אנחנו עדיין יכולים ללמוד מהדרך בה הם בנו את מבצר פורט-סאמטר. הם בנו אותו כדי שהוא יחזיק מעמד. הם בנו אותו בשביל העתיד, ולכן היו מוכנים להשקיע 20 שנים בתימוך היסודות בלבד. האם אנחנו משקיעים עשירית מזה בתימוך היסודות שלנו?

לא רק שאנחנו מציבים את ילדינו ונכדינו בעמדת נחיתות, כשאנחנו מתכננים לטווח הקצר במקום לטווח הארוך (וחושבים על עצמנו ולא באמת עליהם), אנחנו גם מלמדים אותם כמה שיעורים גרועים לגבי החיים.

האם אנחנו באמת רוצים שהם יירכשו את חוסר הסבלנות שלנו? את הציפיות המוגזמות שלנו? את התסכולים והפתיל הקצר שלנו?

אני חושבת שאנחנו רוצים לתת להם דוגמא – הן בחיינו האישים והן בלאומיים – מבט רחב יותר, מטרות רחוקות יותר, יכולת לתכנן למען העתיד ולהמתין בסבלנות לתוצאות מעשינו, ואפילו לקבל בשלוה את זה שאולי לא נחיה כדי לראות אותן. אחרי הכל, האם אין זאת אחת מאבני היסוד של אמונתנו – שאפילו אם המשיח מתמהמה, בכל זאת נחכה לו בסבלנות.

פורסם ב: 25/10/2009

aish.co.il קיים בזכות התמיכה שלכם. לחצו כאן כדי לתרום לאתר.

תגובות למאמר: 7

  • (7) , 1/12/2009

    שיטת הזבנג המיידית

    אני יכולה להמשיך את דברייך ולומר שגם שלום! עכשיו! פועל באותה שיטה אבל אני לא רוצה לדבר על זה דוקא אלא להמשיך את הקו בענין ולומר שהמוצרים החד פעמיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו משפיע גם. שהרי אפשר לרכוש כלים חד פעמיים יפים ואח"כ לפח! אותו הדבר הטיטולים החד פעמיים. מי זוכר פעם את החיתולים? הכל זמין הכל נגיש . כולל הויקיפדיה. כבר אין ערך לחיפוש. גם בתים אנחנו מוכרים ועוברים למקום אחר , הורינו הרי גרו באותו הבית 30 ו-40 שנה! היום השיטה היא להחליף הכל: בית, מכונית , בעל אשה , חברים! חבל!

  • (6) אנונימי, 31/10/2009

    הסיפור על הזקן-שגיאה

    הסיפור על הזקן שנטע עצי חרוב מסופר על חוני המעגל,ולא על סתם זקן.... למען הדיוק...

  • (5) , 30/10/2009

    אמיתי ונכון. בשטף החיים אנו אפילו לא עוצרים כדי לחשוב פעמיים

    נשמח לקבל מידי פעם תזכורות בצורת מאמרים דומים באותו נושא!

  • (4) מירי, 25/10/2009

    אכן זה כך........

    אכן אין לנו סבלנות לתווך הרחוק, וזה חבל. אני הייתי נשואה 30 שנה לבעל סבלני שהיה מסביר לי דברים עשרות פעם ואני בתחילה צחקתי וזלזלתי והוא המשיך בשלו. היום אני אומנם גרושה אבל אני זוכרת את דבריו , ושמחה להישתמש בכלים שנתן לי ,אומנם הוא לא זכה לפרותיו אבל אנחנו שיחסים טובים והוא שמח על כך שלא התיאש והיום הוא רואה מרחוק את התוצאות.היום אני בסבלנות, בלי להיתיאש מעבירה את המסרים שלמדתי ממנו גם אם אני יודעת שזה יקח לי הרבה זמן, ואת התוצאות אולי לא אזכה לראות רק בעוד שנים רבות.בני אדם אוהבים לראות תוצאות מיד, ולכן זה נכון שלמדינאים קשה מאוד ולא מתאמצים ,כי אנשים בוחרים אותם לפי התוצאות של עכשיו. דוגמא הכי טובה שמכיעסה אותי כל כך זה מצב המיים, שלא בונים מקורות להטפלת מיים , כי רק בעוד כמה שנים יהיו תוצאות וכל מנהיג מצפה שהבאה אחריו יתחיל במלאכה, בנתיים העם סובל, ומשלם......הגיע הזמן שמישהו מהמנהיגים יקבל שכל!!!!!!העיקר כולם גנבים .....

  • (3) אנונימי, 25/10/2009

    ההבדל בין הזקן שנוטע חרוב לבין הזקן של ימינו- הזקן של ימינו בונה

    בית לנכדו - ובית יהיה רק שלו - ואילו מהחרוב יהנו הרבה אנשים - והרבה פעמים - רמת הערבות ההדדית ירדה - וגם רמת רדיפת הממון - והחומרנות עלתה - אכן תמיד כדאי ללמוד - ויש ב"ה ממי

  • הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • הצג את שמי?

  • השם והכתובת נשמרים במערכת במקרה ולצוות האתר תהינה שאלות בנוגע לתגובה שלכם, ובשום אופן אינם מועברים הלאה.


  • * שדה חובה2000
שלח תגובה

אודות המחבר

אמונה ברוורמן

אמונה ברוורמן היא בעלת תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת טורונטו, ותואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת פפרדין. היא גרה בלוס-אנג'לס עם בעלה ותשעת ילדיה. היא ובעלה עובדים באש-התורה. חוץ מכתיבה לאינטרנט ודאגה למשפחתה, אמונה מעבירה שיעורים בנושאי יהדות, מארגנת קבוצת בישול של מאכלי גורמה כשרים, ומארחת אורחים רבים בשבתות.

מאמרים נוספים:

מודעות חסות